"אני הרוב, והרוב לא מעוניין בעסקה", אמר בשבוע שעבר בצלאל סמוטריץ' לנציגי משפחות החטופים. החלק המעניין במשפט הזה הוא כמובן המילה "רוב". זו לא הפעם הראשונה שסמוטריץ' משתמש בה, היו לו גם את "אנחנו הרוב, אסור לעצור את הרפורמה" ו"אנחנו הרוב ונקבל את המנדט". כלומר, מדובר באדם שפועל מתוך שכנוע פנימי לא רק בצדקתו, אלא גם בכך שהרבה אנשים שותפים לדעותיו. ושכל אלו שלא - ושאולי אף סבורים כי מדובר במשיחיות מטורללת, הרסנית למדינת ישראל וגם סתם חסרת לב - הם המיעוט המופרע, לא הוא.
אבל מה זה הרוב הזה? הרי בכל הסקרים האחרונים סמוטריץ' בכלל לא עובר את אחוז החסימה, וגם עולה מהם שהציבור הישראלי דווקא מעוניין, באופן מאוד נרחב, בעסקת חטופים. אז מי הוא אותו רוב מדומיין והאם יכול להיות שהוא כולל רק את אורית סטרוק, לוציוס מאלפוי, הדודה לידיה ושני שכנים מהתנחלות מעלה חלחולת שבשומרון?
ויכול להיות שסמוטריץ' פשוט משליך מעצמו על כל היתר? כי זה הרי דבר כל כך טבעי. לי, למשל, ברור שרוב אזרחי המדינה בטוחים שאנשים שחוזרים מהשבי לא אמורים להגיד תודה אלא לשמוע סליחה. ושבמציאות הנוכחית, רוב אזרחי המדינה מכירים בחשיבותו של דרכון זר. ושרוב הישראלים חוששים שטראמפ לא אוהב אותנו יותר, אבל גם מודים שסעודים נותנים את המתנות הכי טובות. אולי זה נכון, אולי לא (טוב, החלק עם הסעודים בטוח נכון), ואולי זה בכלל לא משנה? אם סמוטריץ' אומר "רוב" כשהוא בעצם מתכוון ל"לדעתי", כולנו יכולים.
העניין הוא שהזיה של רוב היא לא מאפיין סמוטריצ'י ייחודי. גם ליאיר לפיד יצא לטעון שהוא הרוב, גם ליאיר גולן. שניהם לא היו הרוב. למה אנשים טוענים שהם הרוב? כי הם מתבלבלים בין "אני הרוב" לבין "אני צודק". שני הדברים לא חופפים, אבל איכשהו נוצרה הקבלה ביניהם. "הרוב" הוא מונח שמרפרר לדמוקרטיה, והתחושה היא ש"רוב" מעניק לגיטימציה לדעות או למעשים מסוימים. כמובן שזה לא נכון, כולנו ראינו בבית הספר את "הנחשול" ואולי גם מכירים את המונח "עריצות הרוב". רוב יכול לטעות ולעשות דברים איומים. למעשה, המלצה לא רעה לחיים היא שאם תיקלעו לסיטואציה שבה אתם הרוב, קחו שני צעדים חשדניים אחורנית ובחנו מחדש את מצב העניינים.
למה אנחנו טועים לחשוב שאנחנו הרוב? כי כולנו, אם נתמצת את הבעיה, צריכים יותר חברים. כלומר, יותר חברים שונים מאיתנו. אנחנו חיים באקווריומים קטנים (טרריום זוחלים, במקרה של חברי הנהגה מסוימים), תיבות תהודה זעירות שמורכבות מאנשים דומים שמהדהדים זה את זה, בחיים וברשתות החברתיות. איים הומוגניים שמאוכלסים באנשים שמתווכחים על וריאציה של אותה הדעה.
בהתחשב בכך שאנחנו נמצאים בעיצומו של מעבר מעולם שנסמך על נתונים לכזה שנשען על תחושות, דעות וסתם שקרים, הגיוני שלמי שניזון מערוץ 14 ולמי שניזון מה-CNN יהיו תפיסות שונות לגבי המציאות. ושלמי שחי בקדומים ולמי שחי בגבעתיים, יהיו תפיסות שונות לגבי רוב.
בעצם, המילה "רוב" עברה מהשדה הכמותי לשדה הרגשי. אומנם מדובר במונח מדיד, אבל משתמשים בו כביטוי שמגיע מעולם תחושות הבטן. מדובר במסלול דומה לזה שעשתה המילה "אמת" שהפכה ממוצק לנוזל וסיימה ככתם עמום על הרצפה, מוקף בסרטי סימון משטרתיים. וממש כמו שאיש כבר לא מתגרד לנוכח הפרדוקסליות של הצירוף "האמת שלי", כך גם "רוב רגשי" יהפוך בקרוב לטיעון רווח. זה לא יהפוך אותו לנכון אבל זה, עושה רושם, כבר לא מפריע לאף אחד גם ככה.