1. לגבי סערת דניאלה גלבוע ובית הקפה. נפתח במובן מאליו: אדם שלא נותן לחטופה לשעבר להיכנס לשירותי בית הקפה שלו כי איננה לקוחה, הוא ככל הנראה טיפוס בעייתי. ברגע שגלבוע הזדהתה כחטופה, הוא היה אמור לפרוש שטיח אדום לשירותים האלה ואחרי זה גם לתת לה אמריקנו קר וכריכון ביס על חשבון הבית. ועם זאת, ובלי קשר לכך שגלבוע צריכה לקבל מפתחות לשירותים של כל בתי הקפה בארץ ובעולם, בואו נשחיל בכל זאת דל"פ קטן: היא גם הייתה יכולה פשוט לקנות איזה כדור שוקולד ולהיכנס לשירותים, או ללכת לבית הקפה שממול. כלומר - לא מגיע לטראומה שהיא עברה ולגבורה שהפגינה להיות מתועלות לפיפי, זה קטן מדי, חבל.

    ובנוגע לתגובה הציבורית הנמרצת שהובילה להורדת דירוג בית הקפה בגוגל - הלוואי שהזעם הזה היה מתעורר בכל פעם שמתייחסים לא יפה למשפחות חטופים בכנסת או מדברים מגעיל למשפחות שכולות, או ממסמסים עוד עסקה. כלומר, כלפי האנשים שבאמת משפיעים על משהו, ולא מנהלי בית קפה עם בעיית יחסי אנוש וקמצנות אסלה בסיסית. 

  2. לגבי הפסטיגל שייערך בלעדית בתל אביב. מה גרוע יותר, להיות מודרים משירותים בבית קפה בנווה צדק או מהפסטיגל בחנוכה? חלקנו נשמח לשניהם, אגב. השנה יערך הפסטיגל רק במתחם האקספו בתל אביב, במקום בכל רחבי הארץ כמו בשנים הקודמות. הורי הצפון והדרום כועסים, שזה די מפתיע, כי היינו מצפים שהם ישמחו מכך שנחסך מהם העונש הקקופוני הזה. אם כבר, הורי המרכז אמורים לזעום מהמחשבה על חודש של פקקים באזור גני התערוכה.

    החלק המעניין הוא שהפצע שקולף אוטומטית הוא זה של אפליית הפריפריה. חשבנו שאיראן איחדה את כולנו בירי שוויוני של טילים בליסטיים אל כל רחבי הארץ, אבל מתברר שהתחושה היא עדיין שהספקטקלים המושקעים שמורים לילדי המרכז, בעוד שעוללי הפריפריה יאלצו להסתפק במופע שיכלול את כוכבת הילדים חני שקרני, כיסאות כתר, מאור ברוכמן ושני ארנבים.

    כנראה שאף אחד בכלל לא זוכר שהפסטיגל הוא המצאה חיפאית. שבמקור הוא נולד על מנת להתחרות בשני פסטיבלים שנערכו רק בתל אביב: "פסטיבל שירי הילדים" ו"השירוויזיון". כלומר, הוא עצמו תולדה של כורח, של הדרה, והפך למיינסטרים בזכות יצירתיות, תעוזה ופאסון. אז אולי עדיף לפריפריה להשאיר את מופע הפרעת הקשב המיותר הזה באקספו, וליצור את הפסטיגל הבא? 

  3. לגבי נחילי המדוזות בחופי ישראל. מילא הפסטיגל ושירותים בנווה צדק, עכשיו גם לים אי אפשר להיכנס. בימים האחרונים התבשרנו שכמויות חריגות של מדוזות עושות את דרכן אל עבר חופי ישראל. חלקן כבר הגיעו, אחת אפילו ניסתה לאכול ילדה. המדוזות הן מטאפורה מושלמת למעמדנו הנוכחי בעולם. מקום מוחרם, אלים ומדכא שאף אחד לא רוצה להגיע אליו ואפילו כלבת הים היחידה שטרחה לקפוץ פה ושם, שינתה כיוון. היחידים שנוהרים אלינו הם נחילים של יצורים דמויי שקית, כלומר מדוזות וקייטלין ג'נר. 

  4. לגבי גל החום באירופה. במקום שמחה לאיד על 47 מעלות בלונדון, אי אפשר שלא לחוש שפשוט אין לאן לברוח. השמיים נפתחו אבל לאן ניקח את טיסת הלואו קוסט הזאת, לרומא כדי להזיע ב-40 מעלות? גל חום! כמה המוני. מדהים שאירופה נקלעה לצרת העולם השלישי הזאת. לא שאצלנו קריר יותר, אבל אנחנו ערוכים. צבאות המזגנים ובריגדות מאווררי התקרה נשלפו כבר במאי. התחושה היא שבמקום להיות המקום שאנחנו טסים אליו בשביל קרירות ופריימארק, אירופה הפכה לשלוחה שלנו: קיץ דוחה, פיגועים ודוכני פלאפל, וכל זה באופן לא ממוזג דיו.