אתם וילדכם (צילום: אור גץ)
אתם וילדכם|צילום: אור גץ

"שושנה, במצב רוחה המיוחד, תאמר 'לא אחדל לצרוח עד שתרשי לי לסחוב את כל הקנקנים מעל האצטבה שבצרכניה!' ואת תשיבי במצב רוחך 'לא תוכלי זאת, ולא אסבול צרחותייך כשעיני כל הנשים נעוצות בנו!' אף כי אין זה נוח ביותר, עלייך להוציא את שושנה מן החנות כדי להרגיע רגשותיה הסעורים ולחזור כעבור דקות מספר. היא יודעת שנהגה כילדה סוררת... רתיחה בפרהסיה קשה לטפל בה בטאקט".

הקטע הנפלא הזה, שדן בתופעת התקפי הזעם בקרב פעוטות, לקוח מתוך הספר "אתם וילדכם" מאת סידוני גרינברג (תמצאו אותו בחלק "בנים לגדל - לא תמיד נקל", עמוד 62), שתורגם בארץ בשנת 1950 ויצא לאור בארה"ב ב-1939. גרינברג הייתה "מנהלת החברה האמריקאית לחקר הילד" והוציאה את ספר ההורות הראשון שלה בשנת 1912, שנה שבה נחשבת להורה טוב כל עוד לא שלחת את ילדיך הפעוטים לעבודה במכרה פחם.

גרינברג נחשבה לפורצת דרך אבל אם להודות על האמת, לא ציפיתי ליותר מדי מספרה העתיק שהגיע אליי לאחר שננטש ברחוב. למעשה, ציפיתי לבוז לו ולהזדעזע ממנו, כמו שמתרחש לרוב עם טקסטים חינוכיים קדומים וכמו שקרה עם "מ-12 עד 16" המיתולוגי שהתגלה כצלחת פטרי של מיזוגניה ושנאה עצמית. הרי תחום ההורות כל כך אמורפי ומלא באנשים שבטוחים שהם יודעים יותר טוב מכולם איך לגדל ילדים, שכל אחד יכול לכתוב מדריך. מארי פיזאם יכולה להוציא מדריך הורות. כולם יכולים ומסתמן שכולם גם מנסים, אבל מעטים עושים את זה טוב ונכון ומאיר עיניים באמת. כי מדובר בפלח שוק, במיוחד זה שכולל הורים צעירים, שמלא באנשים חסרי ביטחון שאין להם מושג מה הם עושים. הם יגדלו את הילד שלהם על סמך אינספור עצות סותרות, יתפסו ביטחון, יעשו עוד ילד ואז יכתבו מדריך משל עצמם או, כמקובל, יפתחו קבוצת פייסבוק בנושא. אתם יודעים כמה קבוצות פייסבוק מוקדשות להורות? אלפים. "הורות מכילה", "הורות מודעת", "הורות מאפשרת", "הורות קצת אחרת", "הורות על פי עקרון הרצף", "מדברים הורות", וזה עוד בלי שנכנסים לתתי ההתמחויות בתחום, כמו הנקה, גמילה מחיתולים או ייעוץ שינה.

בעולם שבו כולם רק רוצים להסביר לך איך להיות הורה הליקופטר מהזן הנכון, המעודכן, הצמוד, החוסך טראומות ומגדל ילדים מאושרים שלא ישנאו אותך, טבעי שטקסט מ-1939 יתגלה כמביך. אבל איכשהו, הספר הזה מצליח להיות, בחלקו, רלוונטי גם היום. אולי אפילו יותר. אולי מה שאנחנו צריכים זה מישהו שיגיד לנו, בין התמודדויות עם טנטרומים וילדים מחטיפים, שלפעמים ילדים פשוט צריכים ללכת מכות. לא צריך לפתוח קבוצת פייסבוק על כל קטטה. בכלל, מדיניות אי ההתערבות היא חלק מהותי מהספר. תנו לילד למצוץ אצבע, תנו לו פירות לפני הירקות בשלב הטעימות, לא, זה לא יגרום לו לרצות רק פירות. זה גם בסדר אם הם קצת שקרנים ואין טעם לריב איתם על כל שטות ולא, זה שהוא נבהל משואב האבק לא יוביל לטראומה. "רבים הילדים הנבהלים בשמעם לראשונה את רעש השאבק (מטאטא שואב אבק ומנקה שטיחים). הוא משמיע רעש מפתיע ומוזר. לאחר מכן דיו לכלי קונדס מודרני זה שיוצג לפני הילד..."

הספר נפתח בהכרזה רדיקלית – הורים הם קודם כל בני אדם והם צריכים להמשיך להיות כאלה. בהמשך, הוא סותר שלל עקרונות רצף ומקדיש פרק שלם ליתרונות הבייביסיטר שנפתח במילים:
"מישהו כינה, מסתמא בצחוק, את הנערה בגיל שבין העשרות שבאה להשאר עם הילדים במשך הערב בשם 'ביבי-סיטר' – אשמורת התינוקות- ועתה המונח ידוע כמעט לכל...עיסוק חדש זה הינו שירות עצום, מועיל ורצוי ביותר לאמהות". הפרק ממשיך בהפצרה בהורים לצאת מהבית, להשתמש בשירותיה של אשמורת התינוקות כמה שיותר בהנחה, כמובן, שהיא שהיא אחראית, שומעת טוב, רואה טוב ואינה "אחוזת צינה", שלא תדביק את הילדים. היא יכולה לצלוע אגב, עם זה אין בעיה.

ברור שמבחינה מגדרית אין טעם לצפות מספר שנכתב ב-1939 להיות שוויוני, הוא גם מיועד כולו לנשים, אבל יש בו דווקא פרק נחמד בשם "אף אבות הם הורים!" שמעודד אבהות מעורבת, מוחה על השימוש במונחים כמו "אם רכה" לעומת "אב גאה", וטוען שגם אב צריך להיות רך. בעל "מודרני", לטענת גרינברג, צריך לקום בלילה וגם לקלח את ילדיו, לא לחכות שיגיעו לגיל חמש שבו, אולי, יהיה לו על מה לשוחח עמם.

כאמור, עבור רבים מאיתנו ההורות היא אתגר. הורים מסוגלים לקבל התמוטטות עצבים מהמחשבה על רישום לגני עירייה. נשים מרגישות שהן נשפטות אם הן לא מניקות, אם הן מניקות יותר מדי, הורים מרגישים אבודים לנוכח משימות כמו גמילה מחיתולים בלי להבין, ברגע האמת, עד כמה זניחות הן. אם מוקדשת לזה קבוצת פייסבוק עם 12,000 חברים זה לא יכול להיות זניח, לא? אבל זה כן, זה מה שגרינברג אומרת. הרי כולם יגמלו בסוף. הספר עובד בימינו דווקא בגלל שהוא נכתב לפני שההורות הפכה למשימת חיים כל כך מרכזית ומלחיצה. הוא כאן כדי להזכיר לנו שלא יותר מדי השתנה מאז 1936. ילדים גדלו אז וימשיכו לגדול היום. הכל בסדר. לתקופתה, ככל הנראה זה היה חדשני להמליץ להורים להימנע מענישה גופנית ולתת לילדים דמי כיס, לתקופתנו זה חדשני להמליץ להם להמנע מחרדות ולהירגע קצת, את שניהם היא עושה.

ולגבי החלקים שבכל זאת התיישנו? יש גם הרבה כאלה. בין היתר אלו שנוגעים בתופעה החדשה והאקזוטית "גירושים", או - הספר נכתב בצל מלחמות עולם - איך לעזור לילד לרכוש חברים לאחר שעברתם למקום מגורים חדש בעקבות המלחמה. יש בו לא מעט משפטים מביכים, כמו - "הכל יודעים כי ילד הכרוך אחרי אמו יותר מדי, המזדהה עמה יותר מאשר עם אביו, עשוי להיות בעל נטיות והשקפות נשיות" כלומר – ילד שאוהב את אמא יותר מדי יהיה הומו. או - "את הרושם הראשון על מין הזכר מקבלת הילדה מאביה. עמדתה כלפיו ויחסיה אליו קובעים, בדרכים אין ספור, את יחסיה העתידיים לגברים שבהם תלוי רוב אושרה" - תהיה אבא טוב או שהבת שלך תצא זונה.


חלקם פשוט שקריים, כמו "השינוי הגדול ביותר בשגרתו של תינוק בגיל של שלושה חודשים, בערך, הוא אולי זה שהנו ישן ברציפות מארוחת ערב עד אור הבוקר". למה לטעת תקוות שווא? גם השפה המנומסת שבעזרתה נכתב פרק שלם על הגמילה מחיתולים בלי המילה קקי, קצת מוגזמת. "בשעה שיקרה לו מקרה לא טהור אל תנזפי בו ואל תכעסי עליו" איזה מן יופמיזם זה "מקרה לא טהור"? קקי קורה. ובכלל, מסתבר שבשנות השלושים כולם התחילו לגמול ילדים מחיתולים בגיל חצי שנה. טוב נו, חיתולי הבד גמרו אותם. אפשר להבין, גם לנו זה לא קל ואנחנו כבר בעידן שבו החיתולים הם חד פעמיים ונראים כמו תחתונים ומסוגלים לספוג תכולתה של גיגית קטנה.

אבל החלק הבאמת מעניין של הספר מגיע בסופו, ממש בעמודים האחרונים, והוא זה שמבדיל אותו מרוב ספרי ההורות וקבוצות העצות שאנחנו קוראים היום. כי אנחנו מתמקדים בילד, תמיד. הפוקוס עבר בלעדית אליו. איך לגדל ילד מאושר, בטוח בעצמו וחדור אמונה עצמית שיום אחד ינצח את העולם הדוחה הזה. אבל כאן גרינברג כותבת גם על האחריות שלנו כלפי העולם. "טיבו של העולם שאתם מבקשים למען ילדכם חייב להיות שווה לזה שהייתם מבקשים גם למען כל בני האנוש, לכל אותם ילדים וילדות אחרים". תנו להם להכיר אנשים בצבעים שונים וממדינות שונות - היא כותבת, לפני שבעים שנה - למדו אותם על כבוד והתחשבות ושוויון. וזה יפה. תזכורת קטנה לכך שהעניין פה הוא לא רק גידול ילדים, אלא גידול בני אדם.