בימים כתיקונם היינו עוסקים השבוע בהרחבה בהוריקן מילטון, שמעך את פלורידה באופנים יצירתיים. כאלו שהסתכמו בעשרות הרוגים ובנזקים של 60 מיליארד דולר, שזה אפילו יותר מהיום ההוא שבו הילד גילה איך משתמשים באפל פיי שלכם. לפי ויקיפדיה, הוריקן מילטון נוצר מ"מהפרעה טרופית ארוכת טווח", משהו שנשמע כמו תולדה של עקיצת קרצייה בתאילנד אבל אחראי גם על הוריקן הלין, שהכה בפלורידה בסך הכל שבועיים לפני כן.
אבל אלו לא ימים כתיקונם. או חודשים כתיקונם, או שנים כתיקונן. ולכן אנחנו לא שומעים יותר מדי על ההוריקן, גם לא על רעידת האדמה שאירעה החודש ביפן, או על התפרצות הר הגעש באיסלנד, על שיטפונות במדבר סהרה ועל כל הדרכים שבהן העולם מתפרק לנו לאיטו כמו ספה בלויה, מרוטה. עם מילוי שמבצבץ מכל מיני קרעים בצדדים כתוצאה מציפורני חתולים שהושחזו עליה במשך שנים בהתמדה נלהבת. החתולים בדימוי הזה הם כמובן המין האנושי הנמרץ והמכלה, אבל זה לא טור על איך הרסנו את העולם אלא על האופן שבו המלחמה גזלה מאיתנו את האפשרות ליהנות כמו שצריך מאסונות טבע.
ולא רק אסונות טבע. לא הקדשנו תשומת לב מספקת גם לאורות הקוטב. אותו זוהר יפהפה, ירקרק וסגלגל, שנצפה לאחרונה בטורקיה, בארה"ב ובעוד המון מקומות שהוא לא אמור להגיע אליהם, כתוצאה מסופה סולארית שכוללת חלקיקים שהגיעו מהשמש והתנגשו בשדה האלקטרומגנטי של כדור הארץ (או כל הסבר אחר שנראה לכם הגיוני). בעבר, לו רציתם לראות את הזוהר המפורסם, הייתם נאלצים לפלס את דרככם לאזורים הצפוניים ביותר בכדור הארץ במסע שכולל טיסה, שיט ומזחלת כלבים. היום אפשר פשוט לנסוע לטורקיה. השתלת שיער ואורורה בוראליס באותו כרטיס. ואם הזוהר הצפוני יכול להגיע לטורקיה, אין סיבה שהוא לא יגיע גם לישראל. שעתיים טיסה, נקווה שזה יקרה בקרוב כשהוא עוד רלוונטי ולא בגיל 100 כשבקושי זוכרים ממנו שני להיטים.
בשעת משבר, אסונות טבע יכולים להיות סוג של אסקפיזם. כל עוד הם פוקדים אחרים, כמובן. זו גם הסיבה שסרטי אסונות הם הצלחה כה גדולה, כי הרס סביבתי בקנה מידה נרחב משרה ביטחון ורוגע, על אחת כמה וכמה אם הוא מסיח את דעתנו משבר רגשי פנימי בממדים דומים. ולכן מצער שהתקשורת עסקה כל כך מעט בהוריקן מילטון. התירוץ הוא שיש לנו מספיק צרות משלנו - אבל ברור שיש לנו מספיק צרות משלנו, זו הסיבה שאנחנו צריכים את הוריקן מילטון.
טבעי שנתעסק יותר באסון הפרטי שלנו מאז בזה של אחרים, ממש כמו שהקשישה בפלורידה שגילתה את הרכב שלה על הגג של השכן, לא מתעניינת יותר במלחמה שלנו. אסונות גורמים לנו להתכנס, להתבדל, להפנות את הקשב פנימה. הניוז סייקל לא מכיל צרות של אחרים, אבל לא רק של אחרים - סוגים שונים של חדשות נדחקים החוצה, כמו מזג אוויר, סביבה, רווחה, גורים חדשים בספארי. קצת כמו חלוקת התקציב השנתי שכוללת את מערכת הביטחון וכל היתר, גם החדשות עוסקות באופן כמעט בלעדי באותו הנושא.
וחבל. יכול להיות שכל מהדורת חדשות צריכה להסתיים ב-20 דקות של אסונות טבע מהעולם. כל מתקפת כטב"מים צריכה להיענות בנהרות לבה מאיסלנד, כל הותר לפרסום צריך להסתיים באזהרת צונמי ביפן. כי בשמיים שלנו האורורה בוראליס מופיעים רק בצורת יירוטים, שמזכירים לנו שאסון טבע אולי יכול להיות יותר הרסני ממלחמה, אבל הוא תמיד יהיה פחות אכזרי ממנה.
אסונות טבע יכולים לנחם כי כולנו קטנים באותה המידה מול צונאמי או רעידת אדמה או הר געש. אין כמו כאפה מהטבע כדי לזנוח את הלאומיות, את המורכבות, ההיסטוריה, האחריות, הגיאופוליטיקה - ולהחזיר אותנו לגודלנו הטבעי והזערורי, להזכיר לנו את אפסיותנו, סתם עוד מין ששגשג להרף עין וייכחד בקרוב. אי אפשר להאשים את הטבע בכלום, הוא אדיש לכולם במידה שווה. אף אחד לא ייקח את הטבע להאג או יפגין נגדו בקמפוסים, הדבר היחיד שאפשר לעשות מול הטבע זה לשחרר.