כמה שכונה אנחנו? ככה שכונה: בערוץ 13 הזמינו השבוע את האדם הלא נכון לפאנל טלוויזיוני. והוא הגיע. ועלה לשידור.
כל זה התחיל, יש להניח, בישיבת מערכת שבה הורו לתחקירן אומלל להביא לתכנית את פרופסור משה חזן, חבר בוועדה המוניטרית של בנק ישראל שהתפטר מתפקידו כדי להיות חלק מהמחאה נגד הרפורמה המשפטית. אותו תחקירן עשה את כל מה שעובד מסור היה עושה – גוגל על המילים "משה חזן", והתקשר לתוצאה הראשונה שמצא.
בינתיים, לא רחוק משם, איש נדל"ן תמים בשם משה חזן, שנח לו בביתו אחרי עוד יום פורה של נידלוני נדל"ן, קיבל הודעת וואטסאפ מפתיעה שהזמינה אותו להתארח בתכנית טלוויזיה. בוודאי! הוא ענה מיד, הרי יש לו כל כך הרבה מה להגיד, מה הגיוני יותר מלעשות את זה בטלוויזיה? הוא לא שאל את עצמו לרגע למה שמישהו יזמין אותו לתוכנית, אולי הוא אפילו התפלא איך עד אותו היום זה לא קרה.
אותו משה חזן עבר את התחקירן של התכנית, הגיע לאולפן, התאפר, ואף עבר דרך העורך והמפיק שבשום שלב לא וידאו שהוא המשה חזן הנכון, או אמרו לו על מה הוא הולך להתראיין. כלומר, בשום שלב לא התגלתה הפדיחה, עד הריאיון עצמו, מה שהוביל לרגע הטלוויזיוני המצחיק ביותר של השנה (בכפוף לכך שרק פברואר). שניות בודדות שבהן כולם הבינו שמדובר בעצם בכפיל, הבעות פנים שיחצבו בנצח.
ומי יודע - אולי באותו הזמן, בקצה השני של העיר, פרופסור משה חזן - לשעבר חבר בוועדה ההומניטרית של בנק ישראל - הראה נכס ביד אליהו. בובה של דירה, שלושה כיווני אוויר, שמורה, אין מציאות כאלה יותר בשוק.
כפי שאמר משה חזן (הנדל"ן, לא הפרופסור) בשיחה עם mako, איש לא טרח להתנצל בפניו על הטרחתו לאולפן, התנצלו רק בפני הצופים בבית. והוא אף הוסיף את המשפט היפהפה – "הם הפסידו, כי אם הייתי מדבר הם היו מרוויחים רייטינג". ומי יודע, אולי הוא צודק. הרי בסך הכל ברוב התכניות יושבים האנשים הלא נכונים.
עכשיו, תמיד ידענו שהפאנלים האלו הם שכונה. משבצות שידור זולות שמרצפות את כל מה שאינו פריים טיים. הן תמיד מרושלות וצעקניות, הן נולדו בשביל להעביר שעות בברברת ריקה. רגע גילוי הבלבול בין המשה חזנים הוא רגע מעניין לא רק כי הוא מצחיק, אלא כי הוא קפסולה ננסית של קרקס שאוצרת את כל הרדידות והדיסאינפורמציה שבאות לידי ביטוי גם ברשתות החברתיות ובקבוצות הוואטסאפ. הרי משה חזן היה יכול גם לקשקש בפאנל ואיש לא היה שם לב מלבד פרופסור משה חזן האמיתי, ולא בטוח שגם הוא עצמו.
מעבר לרגע המצחיק, יש גם את ההבנה שלעתים אלו פדיחות לא מכוונות כמו זאת, שהן תולדה של חפיפניקיות וחוסר מקצועיות. לפעמים אלו תשפוכות שקרים כמו "ניסיון לינץ' באשת ראש הממשלה" של ערוץ 14. ולעתים זה חוסר מקצועיות שבמסגרתו אין את המינימום של להתנצל בפני אדם שהבאתם בטעות לשידור. ויותר מזה: ההבנה שכל אלה קשורים זה בזה. שזה הכל חלק מאותו עולם, מבעיה גדולה יותר, כזאת שהובילה לרמת השיח הנוכחית, לכך שכל הוויכוחים היום הם כבר בכלל לא על ערכים או על דעות – אלא על עובדות. ולא נצליח להתקדם משם עד שלא ישוב הכבוד הבסיסי לעובדות. כי יש להן משמעות, ולמילים יש משמעות, ולאמת יש משמעות.
וזה מוביל לעוד נקודה – האירוע המביך של חדשות 13 זה דבר שהיה יכול לקרות רק לגבר. אינספור מחקרים כבר הראו ששיעורי הנשים שמסכימות להתראיין נמוכים בהרבה. שאם זה לא תחום ההתמחות הספציפי והמדויק שלהן הן לא יסכימו לשאת דברים בכנס, או בפאנל או אפילו ברדיו. הן לא יגיעו אם הן לא בטוחות לגמרי שהן שולטות בנושא על כל צדדיו, וגם אז, לא תמיד. אם נושא הריאיון הוא אדריכלות קלאסית, אישה תסרב כי הדוקטורט שלה הוא באדריכלות מודרנית. אבל זה בסדר, משה חזן יבוא כי הוא עובד בנדל"ן ופעם הוא מכר בית עם עמודים קוריתיים ביפו.
אחת הקריאות הפמיניסטיות הנפוצות לאורך השנים, בשלל ימי אישה או תכניות שוויון, היא לעודד נשים לעלות על במות, להסכים להופיע ולהתראיין, לנסות להשוות את מספרן לזה של גברים. אבל יכול להיות שבימים אלו, הקריאה צריכה להיות דווקא לגברים – תתראיינו פחות. תסכימו פחות. תגידו – "תודה, אבל אני לא מבין בזה עד הסוף", "זה לא התחום שלי", "אני לא מרגיש שיש לי מה להגיד". במיוחד אם אתם לא מבינים בזה עד הסוף, אם זה לא התחום שלכם ואתם אתם לא מרגישים שיש לכם מה להגיד.
בימים אלו כולם צריכים ללמוד מהנטייה הנשית המושמצת ולסרב לדבר על כל מה שהוא לא תחום ההתמחות הספציפית שלהם ושלהן. פשוט לסרב. לא להגיע. יותר טוב. קצת שקט.