יחסית לעובדה שאנחנו חיים בחברה כל כך אלימה, די מדהים עד כמה אנחנו רגישים לחרם. הרי כל ביקור שני בדואר, בבית חולים או במוסד ממשלתי, ובטח שעל הכביש, מסתיים בריב עם זולת כלשהו. אנשים מרימים פה כיסאות אחד על השני, צילום קטטות המוניות הפך לספורט לאומי, כל תייר מחו"ל חוטף פה התקף חרדה אחרי רבע שעה בתחבורה ציבורית, אין תוכנית פאנל שלא כוללת צרחות - אבל אוי ואבוי, יש מישהו שלא מדברים איתו בתוכנית ריאליטי! איך הגענו לכאן כחברה!

אבל רגע, קודם כל חשוב להבהיר: חרם, כשהוא נעשה על ילדים, זה דבר נוראי עם השלכות נפשיות ורגשיות קשות, לעתים בלתי הפיכות. זו אחת הצורות הגרועות ביותר של בריונות, ופעולות כמו "סיירת החרם" והנוכחות הציבורית של אופק ראשון (שהדליקה השנה משואה) הן חשובות ומשמעותיות. אבל חרם היא לא פרקטיקה שמופעלת רק על ילדים, אלא גם על מבוגרים, תאגידים, מדינות ומוצרים, והתחושה היא שגם במקרים כאלו - אנחנו עדיין מגיבים כאילו מדובר בילדים.

לאחרונה נדמה שהחרם נוכח בתרבות הישראלית יותר מהרגיל. חברות שונות, הראשונה הייתה שטראוס, הודיעו שיחרימו את ערוץ 14 בעקבות הערה של ארי שמאי שלפיה יש לשחרר את יגאל עמיר, וככל הנראה לא במנותק מהתשפוכת הכללית שמתרחשת שם מדי יום. לאחר שלל תגובות מזועזעות מימין, ערוץ 14 הודיעו בתגובה שיעודדו את צופיהם להחרים בעצמם את שטראוס, דבר שלפי דיווחים לא מאוד קרה.

לחיצה אחת למטה על השלט, ערוץ 13, דיירי בית "האח הגדול" מחרימים את הקולגה לעונה סתיו קצין. כלומר, המילה חרם לא מפסיקה לצוץ, למרות שבפועל מדובר יותר בריב מתגלגל מאשר בנידוי חברתי. לא שמדובר בתופעה יוצאת דופן, בערך מאז עונת שי חי נושא החרם חוזר ב"אח" בכל פעם מחדש, ותמיד באותה הצורה: דייר ספציפי לא מפסיק לריב עם דיירים אחרים אבל איכשהו, בסוף, מתקבע בעצמו כקורבן. סתיו - מעין שילוב בין כוכבה שביט, אביבית בר זוהר ופלמינגו - היא אומנם דיירת נהדרת לתוכנית ולהפקה כי לכל מקום שאליו היא הולכת משתרך אחריה שובל של דרמה, אבל מוכרחים להודות שעבור הדיירים מדובר באדם שבלתי נסבל לחיות איתו: אנוכית, דורסנית, נבזית, מתישה וקורבנית.

וברור, אנשים הם מורכבים וגם בה מסתתרת ילדה פצועה ופגועה שרק רוצה יחס ואהבה ועדיין. אבל אף אחד מהצופים שמתגייסים לטובתה - והיא זוכה לגל אהדה והזדהות יוצא דופן - לא היה שורד לצידה בבית. אם כל זה נשמע לכם מובן מאליו, אתם לא טועים: אנשים בלתי נסבלים בואכה רעילים שמקבלים זמן מסך הם לב הפורמט, אבל החידוש הוא במיתוג הקורבני של אנשים מתעללים.

מופע נוסף של חרם הוא אחד הלהיטים המפתיעים של השנה: "ילד מטריה" של עטרה אוריה. שיר מתוק ועצוב באווירת ג'יין בורדו, עם מילים שוברות לב על ילד שעובר התעללות בבית הספר. גם דיירי "האח" קיבלו הופעה פרטית של עטרה אוריה, שנכנסה לבית כדי לבצע את השיר - כלומר כדי שההפקה תחגוג עוד קצת על הקישור בין סתיו לחרם, שכרגע מרגיש בעיקר כמו גזלייט טלוויזיוני. או, אולי, כמו עוד מילה שאיבדה את משמעותה והפכה למסמן ריק של דרמה.

מלבד בטלוויזיה, בשירים ובעולם הפרסום, החרם הוא גם איום קבוע על ישראל של קמפיין ה-BDS שמטרתו להביא לסיום הכיבוש. החרם הוא תרבותי, אקדמי, עסקי ועוד, ולאורך השנים צצו טענות נגדו הקוראות לאנטישמיות או סתם כאלו שמאשימות אותו בצביעות. אפשר גם להסכים שבישראל יש לא מעט קולות ליברליים שנאבקים בעצמם בכיבוש (ואפשר לשמוע אותם גם במחאה הנוכחית), ולתהות מה תורם חרם על האקדמיה או הספרות, שגם ככה הם שני מעוזי מאבק של השמאל הישראלי.

למה כל כך קשה לנו עם חרמות? האמת שזה די טבעי - אנחנו עם שצמח מאפר, מדינה נגד כל הסיכויים. מבחינת התפיסה העצמית הלאומית, ישראל היא ילד מטריה. מוחרמת, מנודה, ילדת הכאפות של העולם. האם, כמו דיירת ב"האח", גם כאן חסרה מודעות עצמית בנוגע לאלימות שלה עצמה? ובכן, כנראה שכן. אבל כל מקרה כזה של חרם, נידוי או בריונות, הוא בעצם שחזור של טראומה, שכפול זעיר של המבנה הנפשי הבסיסי שמורכב מחוויה של נידוי וחרם, ולכן זה מפעיל אותנו כל כך. 

אך מאחר שכבר ברור שלא כל מוחרם הוא ילד מטריה, אחת השאלות שצריכה להישאל בכל פעם שצץ נושא החרם היא: האם קיים כאן מוקד כח? ואם כן, איפה? הרי הכוח אף פעם לא בידי ילדים, ולכן ילדים הם מחוץ לתחום בכל הנוגע לחרם. אבל שופר שלטוני כמו ערוץ 14? בהחלט מוקד כח. גם תאגידים הם מוקדי כח, בגלל זה חרם צרכנים הוא פרקטיקה סבירה לחלוטין ואמצעי שצריך להשתמש בו יותר. אצל החרדים זה עובד יופי, וגם החילונים צריכים מספיק לכידות וסולידריות בשביל חרם צרכני.

חרם על חברות או מוצרים הוא יעיל ולגיטימי, חרם על בני אדם מורכב יותר ומבקש הבהרות נוספות, יש בו אלימות ובגדול עדיף סתם לריב. אבל לעיתים, כל עוד לא מעורבים ילדים וכשאין ברירות אחרות - חרם עשוי להיות צורת ההתמודדות היחידה. בין אם מדובר בדמות ריאליטי שההפקה שומרת עליה מכל משמר, ובין אם מדובר במערכות יחסים אמיתיות בעולם, ניתוק מגע מאדם מתעלל שבידיו הכוח לאמלל יכול להיות גם צורה של הגנה עצמית.