השבוע קראתי את ספרו החדש של יובל אברמוביץ' "האיש שאהב את הטלפון שלו יותר מדי" או, כמו שאני מעדיפה לכנותו - הביוגרפיה שלי. אני אוהבת את הטלפון שלי יותר מדי. למעשה, לאחר ספרו הקודם של יובל אברמוביץ', "הרשימה – חלומות צריך לצעוק", החלטתי להתחיל לצעוק את החלומות שלי וזה אכן עבד, יש לי אייפון שבע.
אני האדם הזה שחברים בבית קפה מבקשים ממנו בנימוס להרים את הראש מהמסך ושלא מסוגל לראות סדרת טלוויזיה בלי לרבוץ במקביל בפייסבוק, לעתים על מנת לדבר על אותה סדרת טלוויזיה וככל הנראה כדי להתלונן על תפקידי אורח של אד שירן (די, "משחקי הכס", אתם מעל זה). קוראים לזה "סקנד סקרינינג" ואנשים שעובדים בטלוויזיה טוענים שיום אחד יעשו מזה מלא כסף (ככל הנראה ממני). אני קשורה רגשית לנוטיפיקציות שלי, אם אני לא עונה לוואטסאפים ואין וי כחול זה לא בגלל שלא ראיתי, אני תמיד רואה.
"האיש שאהב את הטלפון שלו יותר מדי" הוא, לפי האתר של אברמוביץ', "ספר מתנה לילדים גדולים (שיש להם טלפון) ולמבוגרים שהם קצת ילדים (ושיש להם טלפון). ולכל מי ששכח להסתכל על העולם. לדבר. לתקשר. להקשיב. להביט. להריח. לאהוב". ואני מוסיפה – "ושלפעמים יש לו כאבים משונים בשורש כף היד וזאת בטח תסמונת התעלה הקרפלית". מדובר בסיפור ילדים, מאויר בצבעי "ציפור הנפש" ואווירת "מר קו", על אדם שכל חייו הם מסכים. הוא לא מסוגל להתנתק מהטלפון שלו אפילו לשנייה אחת וכך גם מאבד את אהובתו, שהולכת לחפש מישהו שיאהב אותה כמו שהוא אוהב את הטלפון שלו. הוא הזכיר לי קצת סיפור שיצא לי להקריא לבני לא מזמן שנקרא "צמריקו" ובמרכזו כבשה קטנה שמסרבת לעשות דברים שכבשים עושות. המסר שלו, שנאמר במפורש, הוא "אל תלכו עם העדר". שזה יופי אבל, כאילו, יכולתם לפחות לשנות חיה. יש משהו מצער בוויתור מוחלט על סאבטקסט. מבוגרים או ילדים - תנו לנו קצת קרדיט, אין צורך בכל הפשטנות שבעולם.
אבל מעבר לחוויית הקריאה, שמזכירה מעט סטטוס פייסבוק ויראלי (האשטאג הצינור), חייבים להתעכב על המסר: אנשים שקועים מדי בסלולרי שלהם. אלו תלונות שכבר שמעתם, בין אם אחרי הופעות גדולות שלוו בתמונות של עשרות אלפי מסכים מורמים, או במפגשי הורים או הרצאות. ככל הנראה אתם שקועים כל היום במסך אבל מגבילים את הילדים שלכם רק לשעה ביום כי קראתם שזה מסוכן. אין לי ספק שיש אנשים שיזדהו עם המסר של אברמוביץ' ושרבים מכם יקבלו את הספר כמתנה פאסיבית אגרסיבית מסבתא. אבל בואו ננסה לרגע לחשוב קצת אחרת - אולי אנחנו אוהבים את הטלפון שלנו יותר מדי בגלל שזה הדבר הכי טוב שקרה לנו?
הרי אנשים ששקועים כל היום בטלפון שלהם לא איבדו את היכולת לתקשר, לדבר, להקשיב או להביט – זה בדיוק מה שהם עושים בטלפון. זאת התקשורת היום. ככה אנחנו שומרים על יחסים עם משפחה וחברים. ככה, בין היתר, אנחנו מעניקים להם מזמננו, מטפחים חברויות חדשות ומתעדכנים בחייהם. לראות מסכים כדבר קר ומנוכר זה מיושן, הרי ככה נוצרים קשרים רומנטיים וחברתיים, ככה גם אנשים שקצת יותר קשה להם מצליחים להיפתח, ככה מתחילות מחאות ושם נמצאים מעגלי התמיכה. והם יכולים להיות אינטימיים ומרגשים ומכילים גם אם הם לא כוללים קשר עין.
בשלב מסוים גיבור הספר יושב לראשונה בחייו ומביט בשקיעה בים. שזה הגיוני כי כשהולכים לים עדיף להשאיר את הסלולרי בלוקר או ברכב על מנת להגן עליו מפני חול וקורוזיה, אז על מה כבר יש לו להסתכל? אבל אפשר לחשוב, שקיעה, מי ישמע איזה מציאה, יש אלף כמוה באינסטגרם. וברצינות – כשאנחנו מצלמים שקיעה או הופעה אנחנו לא מפספסים את החוויה, זאת הדרך שלנו לשתף בה אנשים אחרים, לחבר אותם אלינו, זאת חלק מהחוויה. יש לי שלושה סרטונים מההופעה של "גאנז אנד רוזס", שלחתי אותם לאחי שבחו"ל, הוא התרגש לאללה. אנחנו לא מוותרים על העולם שמולנו בגלל הסלולרי, אנחנו מקבלים את כל מה שמעבר לשני מטר שמקיף אותנו – בין אם אלו התרחשויות מעניינות, אנשים חדשים או נערה סעודית שאתה נתקל בה במקרה באפליקציה סלולרית, מתחיל לדבר איתה והיא מספקת לך מונולוג מדהים על חיים בחברה סגורה שאף פעם לא היית זוכה להכיר.
הסלולרי לא מבודד אותנו מאנשים ומהעולם, הוא מקרב אותנו אליהם. ככל הנראה במחיר של הפרעת קשב, אבל תמיד יש חסרונות. אם הספר של אברמוביץ' לא היה מסתיים בשברון הלב של האיש שחברתו עזבה אותו, ככל הנראה הייתם מגלים שהוא התגבר. הוא נעזר בחברים שלו בוואטסאפ, צחק מכמה ממים בפייסבוק ואולי גם האזין לאיזה פודקאסט או שירים באפל מיוזיק. בסוף הוא גם הכיר מישהי אחרת. גם זה היה דרך הטלפון שלו, הוא הוריד טינדר.