לפני כחודש העניק לנו פיקוד העורף תשורה מפוקפקת אך מתבקשת - הודעת התרעה שמגיעה בעת זיהוי שיגורים אל עבר ישראל, ולפיה ייתכן שבקרוב תופעל אזעקה. בהתחשב בכך שהאזעקה בעצמה היא התרעה על ירי טילים, למעשה אנחנו מקבלים התרעה לקראת התרעה לקראת טיל. אם הנחישות החות'ית תישאר כה איתנה, אולי עוד נגיע להתרעה על התרעה על התרעה על התרעה על ירי טילים.
לכאורה, מדובר בשדרוג. כי אזעקות זה דבר מפחיד, אם יש את האפשרות להיערך אליהן נפשית או סתם להספיק ללבוש חזייה, למה לא? אפילו יש בזה משהו קצת מנומס. כמו אנשים שמסמסים לפני שהם מתקשרים, על מנת שנתכונן מראש למצוקה שמעוררת בנו שיחת הטלפון וניכנס לממ"ד רגשי שיאפשר לנו מענה לקוני אדיש (במקום התגובה המילניאלית השגורה לשיחות טלפון - התמוטטות עצבים).
מצד שני, אנחנו באמת זקוקים לרצף אזהרות הטריגר שאליו הפכו חיינו, ועוד על אזעקות שאולי יתממשו ואולי לא? האם "אולי תהיה אזעקה" שם אותנו במקום רגשי בטוח יותר, או אולי דווקא משגר אותנו למחוזות אי הוודאות למשך דקה שלמה שבה, בו זמנית, יש ואין אזעקה? הטיל של שרדינגר. ונכון, כל הסיפור מלווה בפחות בהלה, אבל לא הגיוני להיבהל טיפונת כשמנסים להרוג אותנו בעזרת טיל?
באופן מעניין, ההתרעות המקדימות חשפו עד כמה אין לנו כוח יותר לאזעקות. מיצינו. פעם הן היו מקפיצות אותנו מיידית - שכנים היו מסתערים על חדר המדרגות במגבת או, בבניינים חדשים, היינו שומעים את הצליל המבוהל של סגירת חלונות הממ"ד בכל הדירות. התגובה לאזעקות הייתה צייתנות קולקטיבית. אבל לאחרונה אנשים החלו לחפף. יש פחות ופחות שכנים במדרגות, גם כשאנחנו נכנסים לממ"ד זה לדקה ולא תמיד ננעל את החלון. זה יותר מן פרפורמנס של כניסה לממ"ד, סימון. אנחנו מגנים על עצמנו באיטיות משועממת, נרגנת, כאילו אנחנו עושים טובה. משתרכים באיטיות לממ"ד עם כוס הקפה, ולא לפני שסיימנו לקרוא את האייטם המסעיר מהרשת. כי עם כל הכבוד לדקה וחצי שיש עד לפגיעה, אנחנו חייבים קודם להבין איך למארי פיזם יש חיי אהבה כל כך תוססים. מיטב נשות ישראל נמקות בטינדר והיא מתארסת כל חודשיים בכלא, מה קורה פה?
התרגלנו, זה ברור. לא סתם אביב גפן אפילו לא עצר את ההופעה בנשף הרוק למשמע אזעקה, מדובר בהלך רוח כללי שניתן לייחס לכך שאין אלסטית יותר מהנפש האנושית. אומרים שהמסתגל שורד אבל לכו תדעו, אולי הוא המסתגל מת מפגיעה ישירה כי לא היה לו כוח לזוז מהטלוויזיה. טוב, ברור שמול מאור מ"האח הגדול" אף טיל לא באמת מאיים.
אנחנו לא מפחדים כי סטטיסטיקה, כי אנחנו עייפים, כי גם פחד זה רגש שנשחק. בכלל, יש דברים אחרים לדאוג מהם: נרצחו שלוש נשים תוך יממה, מארק צוקרברג קנה תחנת כוח גרעינית, העולם החופשי מונהג על ידי אדם ששם תמונה של עצמו על מסך הנעילה של הטלפון שלו. אבל האמת היא שהחלק המדכא הוא לא רק ההסתגלות שלנו לאזעקות, אלא בכלל, למלחמה. המלחמה נטמעה בחיינו באופן מוחלט. זה קרה באופן איטי ומזדחל, אבל כולנו כבר רואים אותה כנתון. מי זוכר את החיים לפניה? היא פשוט כאן וזה מרגיש כאילו תמיד הייתה.
עם שורדת נובה שכמעט זוכה באירוויזיון, שורדת שבי בזוגיות עם משפיענית פסטה וריבי השתמטות בריאליטי, כאילו מדובר בקטטה על סיגריות ולא בנושא שאפשר להפיל עליו ממשלה - ההתמזגות של המלחמה בתרבות כמעט מוחלטת. היא נדבקה אלינו, כמעט בלתי ניתנת להפרדה, כמו זפת בכפות רגליים שיצטרכו לשפשף מאיתנו בסולר. אבל יום אחד היא תסתיים, כי אין מלחמות נצח (הן רק מרגישות ככה) ואז, כשנקום מהחורבות, נבין עד כמה התרחקנו מהשגרה, מה נצטרך כדי להצמיח אותה שוב ואיך מתרגלים מחדש - בלי אף התרעה מקדימה של פיקוד העורף - לשקט.
