מה בני נוער אוהבים? לפי "אופוריה" - הסדרה שהתמכרתי אליה בניגוד לרצוני ולגילי - התשובה היא סמים, ניצול מיני וסיטואציות אונס אפור. אה, ומלא נצנצים בעיניים. הסדרה משודרת מדי יום שני, אותו יום שבו עולה פרק חדש של "שקרים קטנים גדולים 2", שתיהן של HBO (יס, הוט, סלקום). אני רואה אותן ברצף ולמעשה חווה אותן במשותף. שזה מעניין, כי לכאורה מדובר בשתי סדרות הפוכות לחלוטין, אבל אז יצא לי לצפות בפרק הרביעי של כל אחת מהן: ב"שקרים" זה היה פרק של מסיבת תחפושות וב"אופוריה" פרק שהתרחש בקרנבל עירוני. ופתאום הבנתי ששתי הסדרות האלו הן בעצם בנות דודות, פשוט במן קשר משפחתי מוזר וסוטה.
"אופוריה" היא סדרת נעורים שמבוססת על סדרה ישראלית באותו השם שכתב רון לשם וביימה דפנה לוין. בגרסה הישראלית כיכבה רוני דלומי, ברימייק האמריקאי זו כוכבת הילדים זנדאיה (שחקנית יותר טובה מדלומי, אבל לא זכתה ולא תזכה בכוכב נולד 7!). היא מתמקדת בחייהם של בני נוער אמריקאיים שאוהבים לסכן את עצמם בשלל דרכים. אין שם אף פרק שלא כולל סמים, עירום בדרגות שונות, גם עירום נשי וגם בולבולים שעפים לכל עבר (הכנס כאן בדיחת מייקל לואיס), וסוג מסוים של פגיעה - פיזית, מינית או רגשית - שאחת הדמויות חווה. סדרה קשה, מעוצבת, קליפית, מעצבנת כמו שרק בני נוער יכולים. למעשה, היא נפתחת במונולוג של הדמות הראשית שמתאר את לידתה שלה, ובמשפט "נמחצתי על ידי צוואר הרחם האכזרי של אימי לזלי" נפלט לי "אוי לא". אבל אני שמחה שלא עצרתי, כי חצי שעה לאחר מכן כבר הייתי מכורה לגמרי.
על "שקרים קטנים גדולים" כבר נכתב כאן בעבר, בהתלהבות יתרה. העונה השניה לא מעולה באותה המידה, אבל עדיין טובה מאוד ואפילו מחוזקת במריל סטריפ עם סט שיניים תותבות מהפנט. חמש הגיבורות – ניקול קידמן, ריס ווית'רספון, לורה דרן, זואי קרביץ ושיילין וודלי - מתמודדות עם מותו של פרי בעונה הקודמת (אלכס סקארסגרד), וגם עם שתי משימות החיים הקשות ביותר – גידול ילדים והזדקנות. "שקרים" היא דרמה סואופית, שנונה ומאוד לבנה, על אמהות עשירות עם בתים יפים במונטריי. היא מגזין עיצוב עם עלילה, פנטזיה של בנות ארבעים. היא חכמה, מהנה, מרגיעה. היא מוצפת באור שמש, מלאה בצבעים בהירים ורכים, בחללים מעוצבים ופתוחים ובנוף לים.
ויזואלית, "אופוריה" היא בדיוק ההיפך ממנה. היא כהה, חשוכה, מקוטעת, אפילפטית, קליפית, קלסטרופובית. אין בה שום דבר רך. שלא תטעו - היא מהממת, נורא נורא יפה, היא מעוצבת באותה המידה של "שקרים", פשוט בסגנון הפוך. לשתיהן העיצוב המוקפד יתר על המידה מכניס משהו נורא קר שמקשה בתחילה על ההתחברות הרגשית. שתיהן סדרות שלקחו קונבנציה עיצובית תואמת גיל, והלכו איתה לקצה. ב"שקרים" הקו המנחה היה "מה מחרמן אמהות בנות 40?". וב"אופוריה" סביר להניח ש"מה מחרמן בני נוער?", אבל לא באמת. יותר "איך אנשים בני ארבעים מדמיינים חיים של בני נוער?".
"אופוריה" היא צפיית לחץ. קצת כמו "סיפורה של שפחה" - סדרה שאתה צופה בה בחרדה, בתחושה שמשהו איום ונורא עומד לקרות לאחת הדמויות, או לכולן, שאנחנו והם נמצאים כל הזמן כפסע מפגיעה איומה. גיבורת הסדרה היא רו (זנדאיה), בת 16 שחוזרת הביתה אחרי גמילה מסמים, ומכניסה אותנו אל עולם התיכון שלה שכולל את חברתה הטובה ביותר, טרנסג'נדרית בשם ג'ולס, ואת כל חבריה מהתיכון - המקובלות, הספורטאי, השמנה. כולם לוקחים סמים, פוגשים סוטים מאפליקציות, כמעט נאנסים או נאנסים כל הזמן, ומשחזרים דפוסים משפחתיים הרסניים (ועל מה שעשו למקסטימי מ"האנטומיה של גריי" קשה לסלוח). בני הנוער בסדרה לא שומרים על עצמם, וגם אף אחד אחר לא.
"אופוריה" היא סדרה מחניקה. קיטועים ואווירה של "טריינספוטינג", לא ברור אם כתוצאה משובם של הניינטיז או בגלל שככה מבוגרים (שהיו צעירים בניינטיז) מדמיינים את עולמם הכאוטי והתזזיתי של בני הנוער. באחד הפרקים הראשונים, אחותה הקטנה של רו צופה ב"אלו הם חיי". סדרת נעורים מהניינטיז שלא האריכה ימים אבל הפכה למיתולוגית, בעיקר כי יש בה המון עולם פנימי ומלא רגש, היא חכמה אבל פשוטה, סדרה שכוונה לבני נוער ובאמת ראתה אותם כבני אדם. בהתחלה, ההשוואה בין שתי הסדרות לא מחמיאה ל"אופוריה". היא מבליטה את הדידקטיות שלה ואת מאמץ היתר, אבל בהמשך, כש"אופוריה" משתחררת קצת מהפושריות ההורית, מתגלה בה סיפור אהבה והתבגרות נוגע ללב ומיוחד ומרגש. הוא זה ששווה את הצפייה בה, שהופך אותה מסדרה כיפית וממכרת - אבל צעקנית - לסיפור התבגרות יפה באמת.
"שקרים" לא מתמקדת בילדים אלא באמהות שלהם, אבל הקשר ביניהם הוא מוקד העונה הזאת. מה אנחנו עושים לילדים שלנו ואיך זה קשור למה שעשו לנו. כמקובל בימינו, מדובר באמהות הליקופטר. הן משקיעות, מגנות, עוטפות, מפרפרות סביב הילדים ואחוזות אימה מפני פגיעה פיזית ורגשית. הן הדור שגדל על ברכי הפסיכולוגיה - כמונו - שמנתח למוות את יחסינו עם הורינו ואובססיבי ליחסים שלנו עם ילדינו. שמדבר במונחים כמו "שחזור" ו"דפוסים" ו"טראומות", שנחוש להכיל יותר, לתת יותר ולהשקיע יותר מדי. אנחנו דור של הורות חרדתית, אין לנו טיפת מוכנות לרגע שבו ילדינו ישתחררו מאיתנו, הדבר היחיד שאנחנו יכולים לקוות לו זה שהחינוך שלנו והאהבה שלנו יצרו ילדים מאושרים מספיק ומאוזנים ועם שיקול דעת סביר שינחה אותם בהמשך.
ואז מגיעה "אופוריה", נותנת לנו כאפה ומזכירה לנו שהדברים לא באמת בשליטתנו, לפחות לא אחרי גיל 13. ומה, זה מה שהולך לקרות לילדים שלנו? לנו? הרי זו התגשמות כל החרדות ההוריות שלנו. "אופוריה" מנגנת מדהים על עצבים מרוטים גם כך. היא סדרה שלא חותרת להזדהות מצד מתבגרים או צעירים בני עשרים פלוס, אלא לזריעת פאניקה בקרב ההורים שלהם. היא לא באמת סדרת נעורים, היא מתחזה לסדרת נעורים. היא סדרת הורים. למעשה גם היא, כמו "שקרים", מיועדת לאמהות בנות 40, שיצפו בה מעורערות והמומות, ואחרי זה ילכו להרגע קצת עם העשירות במונטריי. שתיהן פונות בדיוק לאותו קהל יעד, שתיהן מצוינות, שתיהן נראות מדהים - אבל אחת היא הפנטזיה, ואילו השנייה היא הסיוט.