אני מאוד אוהבת את "שבאבניקים". היא כמו "הפמליה" רק של חרדים. אין בה את העגמומיות והמלנכוליה האשכנזית של "שטיסל" שגם אותה אהבתי, אבל בבחירה בין מיכאל אלוני לדניאל גד, נו, ברור שדניאל גד. ארגזים של כריזמה, הרן דנקר המזרחי. שבאבניקים זה, מסתבר, כינוי גנאי לחרדים שלא ממש מסתדרים בישיבות, כלומר אוהבים קפסולות קפה ומותגי יוקרה ורק אז את אלוהים שזה, בעיני, הסדר הטבעי של הדברים, אבל אצל החרדים פחות מקובל. שבאבניקים הוא גם כינוי גזעני כי הוא מופנה בעיקר למזרחים, המקבילה החרדית למילה ערסים, אבל כנראה שהמגזר עסוק מדי בהפרדה גזעית באולפנות אז אין להם זמן להתעסק בדקויות פוליטיקלי קורקט.
אין לי מושג עד כמה הייצוג של חיי הישיבה האלה תואם את המציאות, לפי התגובות שאני רואה ברשת, לא ממש. השמועה היא שחרדים מתרכזים בפיצוציות כדי לראות את הסדרה שעשו עליהם, ושהם רק חצי מרוצים. הגיוני, אני מניחה שאם נגיע יום אחד לסלון של חרדים ונגלה שיש להם ערוץ טלוויזיה משל עצמם ושמשודרת בו סדרה על חילונים, נגלה גם שם הקצנות ואי דיוקים. קצת כמו לקרוא את "יער אפל" של ניקול קראוס שמתרחש בישראל או לגלות שביססו עליך דמות בסרט, זה אף פעם לא יקלע. אבל העניין הוא לא לתפוס את אי הדיוקים, אלא להבין איך אתה נתפס בעיניים חיצוניות ואם העיניים האלה, בין אם דייקו או לא, מביטות בך בחיבה או לא. ואלו של יוצר הסדרה, אלירן מלכה, אוהבות את הדמויות שלו (ומזל, כי אין דבר מבאס יותר מיוצר ששונא את הדמויות שלו או בז להן).
אז כל החתיכים ב"שבאבניקים", גם "שטיסל" ממש עבדה וגם "כיפת ברזל" משודרת. מוכרחים להוסיף הערת אגב - זה צריך להיות סופו של הטרנד. נכון שגופי השידור מחפשים פריפריה, אותנטיות ופלחי אוכלוסייה אקזוטיים, אבל ההיטפלות לחרדים יכולה לעצור כאן, כשזה עוד חינני. אגב, אם אתם רוצים לגרום לבכירי תוכן להקיא מולכם, פשוט תציעו להם סדרה שמתרחשת בתל אביב. כי "נמאס מסדרות על תל אביב". אז מה אם מלבד "האחיות המוצלחות שלי" החמודה, לא הייתה כזאת כבר איזה מאה שנה.
אבל נחזור לחרדים. בניגוד ליחסים המורכבים שלנו עם החברה החרדית במציאות, עם סוגיות כמו חוק המרכולים וגיוס לצה"ל, בטלוויזיה היחס שלנו די פשוט - אנחנו חולים עליהם. החברה החרדית ריתקה אותנו עוד מהרומנים הרומנטיים של נעמי רגן. אם לכתוב את המובן מאליו, תמיד הבטנו בהם כעל סרט טבע. נשיונל ג'יאוגרפיק, רק חסרה קריינות של דיויד אטינבורו שמסביר לנו במבטא בריטי על טקס החיזור של החרדי המצוי. הם הכי קרוב שיש לנו לתצפית אנתרופולוגית, שזו ההגדרה המנומסת לגזענות. אנחנו מתגזענים על החרדים במציאות ובטלוויזיה, ההבדל הוא שבמציאות הגזענות הזאת היא שלילית ובטלוויזיה היא מגיעה בצורת היקסמות, מבט חיצוני ששמור לשבטים אינדיאנים ותרבויות רחוקות שנכחדו. כי הרי כולנו יודעים מה מעניין אותנו בחרדים, אנחנו לא רוצים לשמוע דף גמרא אלא על החלקים היותר עסיסיים. הסטיות של חסידות גור, החור בסדין, זאת אמירה קשה אבל עמוק בפנים כולנו אמנון לוי.
אז מה בכל זאת השינוי עם "שבאבניקים"? שבניגוד לסדרות אחרות, התחושה היא שלא אומרים לנו "בואו בואו תראו איזה חייזרים", אלא "תראו, הם בעצם קצת כמונו". וזה הרי מהותם של השבאבניקים עצמם - הם החרדים החילונים, אלה שקצת זורקים, נערי השוליים של המגזר. תוסיפו לזה את החתיכות שלהם, ותבינו למה התחלנו לחפצן אותם ולמה דיוני רשת נסובים על נושאים כמו "אבינועם או לייזר". פתאום התברר שחרדים בטלוויזיה, בניגוד לחרדים על האוטובוס, יכולים להפוך למושא רומנטי.
שימו לב שהסדרות האלה תמיד שמות במרכזן גברים. אולי כי יותר מלספר סיפור הן רוצות לתאר מציאות מסוימת, וגיבור שהוא גבר זה עדיין ברירת המחדל. הגברים האלה תמיד יהיו צעירים ויוטרדו מענייני שידוך. ואולי בגלל שכל עלילות היחסים שם כל כך מהוססות, תמימות, עדינות ומגששות, כל אישה שצופה בסדרה, במיוחד אם היא רווקה, חילונית ונמאס לה מגוסטינג וטינדר, תוקסם מיידית.
נכון, הגברים של "שבאבניקים" מתוארים כפרחחי שופוני מפונקים, אם הם היו חילונים היה להם בר בצפון הישן והם היו גרים במגדל. אבל הם לא, ההתנהלות שלהם מול נשים חסרת ביטחון ונבוכה באופן מתוק. גם ההתנהלות שלהם בינם לבין עצמם היא לא התנהלות חדר הלבשה דוחה, כי אסור להם וכי אין להם כל ניסיון להתבסס עליו. התוצאה מעניינת כי החברה החרדית נחשבת לשוביניסטית, מקטינה ומדירת נשים אבל איכשהו, בזמן הצפייה בסדרה, אי אפשר שלא לערוג לאיזה צעיר חרדי חמוד שבחיים לא ישלח לך דיקפיק.
