מתלבטים לגבי רכישת מוצר בחודש הקניות? זה פשוט, אתם רק צריכים לשאול את עצמכם עשר שאלות בדיוק: זה במבצע? אבל במבצע אמיתי? יש לך כבר אחד כזה? יש לך כזה בצבע אחר? גילית על זה דרך משפיענ/ית? טורגטת לזה ברשת חברתית? ידעת שזה קיים גם לפני חודש? באיזה מדינה זה יוצר? מאיזה חומר זה עשוי? האם זה עומד להגיע אליך בטיסה? שקלול של כל התשובות יוביל, ב-98% מהפעמים, לאותה התשובה: אתם לא צריכים את החרא הזה. על לא דבר.
אם בעבר נהגנו להתרברב בקניות שעשינו – בכמות, בהנחות, באיך היינו צריכים לקנות מזוודה ריקה בדרך חזרה לארץ, בכמה רצו לקחת לנו על האוברווייט ובמילים כמו "אאוטלט", היום מרבית הרהב ילך על זה שהצלחנו לא לקנות כלום. היינו יכולים לקנות, זה עמד מולנו, כרטיס האשראי היה בשלוף, המשלוח היה חינם, היו את המידות והעגלה כבר הייתה מלאה, אבל לא קנינו. נשמנו עמוק וסגרנו את החלונית. הגבורה! איזו תחושת גאווה וניקיון. עמדנו בפיתוי ולא קנינו זוג מכנסיים זהה כמעט לחלוטין לכזה שכבר יש לנו, כמה סגפנות. את אותה תחושת סיפוק שהסבו לנו בעבר הקניות, מסבה לנו היום ההימנעות מהן.
נכון, זה ככל הנראה לא יבוא לידי ביטוי בנתוני חודש הקניות שבטח יתפרסמו בעוד מספר ימים ובהם יספרו לנו איך האנושות הוציאה גזיליוני דולרים ונשברו, שוב, כל שיאי הקניות, ועדיין – רוחות חדשות מנשבות. הן עדיין לא עזות מספיק על מנת לפרוע את שיערנו, אבל הן כבר מורגשות: אנחנו ושופינג כבר פחות. הרבה פחות. וזה לא רק בגלל שלאף אחד אין כסף ויוקר מחיה ואינפלציה משוגעת. זה גם לא רק משבר האקלים והמחשבה על הכוכב הדועך שמרסנים אותנו. זה יותר מזה, זו תחושת גועל מהשפע, מהעודף, מהיותר מדי.
ומה הפלא? אנחנו מוצפים. בהנחות, בפרסומות, באינפלואנסריות שמנסות לדחוף לנו דברים ויוצרות את התחושה שכולן סוחרות, שיש יותר מוכרות מקונות. כבר יותר מדי שנים אנחנו טובעים במבצעים, בחפצים, בהנחות, בלהעמיס, במקס סטוק, בבינוניות, בשולחנות שוק, בבינג' של כמות ולא של איכות. התרגלנו לצרוך המון: קניות, אוכל, טלוויזיה. המילה "שפע" עברה וולגריזציה – לא סתם זה השם של הבן של ליאורה, בגילומה של תום יער, ב"ארץ נהדרת". זאת מילה שפיתחה בולימיה, הגיוני שבסוף גם אנחנו נרצה להקיא.
אולי ראיתם את כתבת גיא פינס על אירית רחמים, שמוכרת את כל הבגדים שקנתה במסגרת התמכרותה לקניות. היא מספרת כמה התביישה ונגעלה מעצמה בכל פעם שנתקפה באמוק קניות חסר שליטה. אירית רחמים לא לבד, הרבה אחרים מרגישים ככה פשוט יש להם פחות אמצעים לקניות יוקרה. ההתפרקות שלהם מתרחשת ב-SHEIN, אבל הגועל הוא אותו גועל.
עכשיו, לא מדובר בתנודות חדשות. הפחתת קניות מדוברת כבר שנים. יש לנו ימים ללא קניות, ספרים כמו "החיים קצרים, אל תקני את הנעליים" של שלי גרוס ומיכל לוי ארבל נתנו טיפים להפחתת צריכה, תנועות האטה ומינימליזם קוסמות לנו כבר ממזמן וחלקנו רוקנו את הבית עם מארי קונדו. החידוש, כרגע, זה שהבנו שאנחנו לא מצליחים לעשות את זה לבד. שאנחנו חיים בעולם שהדבר הכי טוב שהוא יכול לעשות עבורנו זה לתת לנו פחות, ושאנחנו צריכים עם זה עזרה.
כי בואו נודה על האמת – אנחנו לא יודעים לעצור. אנחנו צריכים שיגידו לנו די, אחרת נצפה בכל העונה בלילה אחד. אנחנו צריכים חבילת במבה מוקטנת כי אחרת נאכל את כולה. מי שהבין את הסנטימנט הזה, הפך להצלחה. קחו למשל את משחק הרשת המנג'ס וורדעל, שבמסגרתו צריך לנחש מילה בת חמש אותיות. הוא הפך להצלחה עולמית משוגעת, בין היתר כי הוא מאפשר רק משחק אחד ביום. ניחשתם את המילה? יופי, בעוד 24 שעות תהיה עוד אחת. גם הרשת החברתית BeReal, שקמה השנה, מאפשרת לכל משתמש בה להעלות תמונה אחת בלבד ביום, ויש לו שתי דקות לעשות זאת.
האייפון מציע הגבלות על זמן מסך ברשתות החברתיות, שיותר ויותר אנשים משתמשים בהם. אפליקציית RiseUp הפכה ללהיט מטורף השנה, היא מאפשרת לאנשים שליטה בהוצאותיהם וצמצומן. גם בטלוויזיה כבר נמאס לנו מבינג'ים. איזה כיף לצפות ב"הלוטוס הלבן", בפרק שבועי יחיד, ולהמתין שבוע שלם לאחד נוסף. אפילו הלהיט "סתלבט בקיבוץ" הוא לא רק ההמנון הסחי שהפך לשיר השנה, אלא תגובת נגד לתרבות השפע. זה שיר על האטה, על הפחתת צריכה, צמצום הוצאות, יציאה מהמירוץ. הרי מה אנטי קפיטליסטי יותר מקיבוץ?
בעצם, הדבר הכי נחשק כרגע זה פחות. איפוק הפך לסמל סטטוס והמידתיות לפיצ'ר נחשק במוצרי צריכה. מרוב שיש לנו הרבה, הסתבכנו לגמרי ועכשיו אנחנו זקוקים לעזרים חיצוניים כדי למצוא את הדרך חזרה. זה מעניין כי האינסטינקט האנושי הוא לבחור במה שיספק לנו יותר, אבל אנחנו ניקח את זה שיתן לנו פחות. שיעצור ויגיד לנו – עד כאן. אל תקנו את זה, אל תאכלו את זה, תעצרו את הפרק ולכו למיטה. בסוף, כולנו ילדים שזקוקים להורה שיגביל עבורנו מסכים ובזבוזים וסוכר, איזה פדיחה.