נוכחות המילים המנוקדות בחיינו, מהשכיחה לפחות: משפטי מיסמס למיניהם, המרצ'נדייז הנלווה (חולצת ה"תִּתְאַהֵב בִּי כְּבַר יא אֶפֶס" שיש רק לך!), שירת רשת גרועה, ספרי ילדים, שירת רשת סבירה, שירה טובה, התנ"ך.
לא כל משפט מנוקד הוא שירה, אסור להתבלבל. "ואהבת לרעך כמו פיצה" זה משחק מילים, זה לא ה"תת הכרה נפתחת כמו מניפה" שלכם. בשנים האחרונות התחושה היא שאימצנו את הניקוד העברי באופן שמרגיש כבר על סף הוולגרי. אנחנו מתמודדים עם אינפלציית שורוקים וחולמים, רובם לא במקום הנכון. מילים מנוקדות על חולצות, על בקבוקי שתיה רב פעמיים, על קופסאות אוכל וכוסות. עמודי השירים והמשוררים בפייסבוק ובאינסטגרם גילו, כך עושה רושם, את הנקדן האוטומטי ומאז לא מעלים טקסט בלי לבקר בו קודם, וזה אפילו לא רק שירים ולא רק ניקוד. סתם אנשים כותבים את דעתם בפוסט ושוברים
את השורות באופן שנראה פואטי כי
מבחינתם זה אומר
"אני רציני עכשיו. אני אדם של שירה", בלי
להבין שזה בעצם אומר
"היי, אני סטורי של אסיף אלקיים"
או חמור מכך
ציוץ
של
ריקלין
בעצם, הניקוד נותק מהקשרו המקורי - כלי עזר להגייה, כתיבה ופענוח, והיום הוא קישוט, השימוש בו אסתטי בלבד. רוצה להגיד משהו שנשמע עמוק? דחוף איזה קמץ וסגול. הניקוד עבר מספר גלגולי אסוציאציות: מהתנ"ך, לשירה, למשפטי "לשון הרע לא מדבר אליי" למיניהם, ואז למשפטי שנינה מאזורי המיסמס ולמוצרים שנמכרים בהשראתם. בעצם, הניקוד מקושר היום יותר ללייף סטייל ולצרכנות מאשר לשפה. המרצ'נדייז של האותיות, שאמור ליצור מפגש בין איכות ואוריינות לבין הומור, כי בכל זאת מדובר בחולצה שכתוב עליה "מוגזמת". בפועל, בגלל ההצלחה, כשאנחנו רואים חולצה עם ניקוד זה בעיקר מרגיש מתאמץ, כי לכולם כבר יש וכי זה לראות שוב ושוב את אותה בדיחת "סטטוסים מצייצים" על החזה.
השימוש בניקוד החל כניסיון הגבהה של טקסט, אבל בעצם הנמיך את הניקוד עצמו. הניקוד עבר פוראחיזציה. האסוציאציה של משפט מנוקד היום היא יותר צ'יפית מאשר אינטלקטואלית. לא ניקדת את המשפט הזה כי אתה חכם, ניקדת את המשפט הזה כי רצית למרוח נצנצים על אותיות. זה ריק לגמרי, זאת המקבילה לקעקוע ביפנית. זאת גם הסיבה שאין יותר משמעות לתקינות הניקוד עצמו. שווא נח? נע? למי אכפת. קמצים וסגולים מפוזרים לכל עבר, מרחפים בחלל. סביר להניח שמי שעבר במערכת החינוך יודע, באופן מעורפל כלשהו, שהניקוד אינו אקראי ומשפיע על הגיית המילה, אבל היחס הוא יותר לאסתטיקה מאשר למשמעות. זה לא צריך להיות מדויק, אנחנו לא נוקדנים (חה!), זה רק צריך להיראות חשוב, גם ככה עושים את הכל דרך נקדן. אגב, מי שמתיימר לנקד בעצמו, בטח כבר זוכר שמדובר בעבודת פרך בוורד, צרור הוראות שאיכשהו מאלץ אותך ללחוץ בו זמנית על אלט, שיפט, קונטרול, טאב ואסקייפ רק כדי לתקוע חיריק באות הלא הנכונה.
באופן מעניין, המקבילה לעליית הניקוד היא דעיכת סימני הפיסוק. אמנם בכלי תקשורת ובספרות אנחנו עדיין משתמשים בפסיקים ונקודות, אבל באמצעי תקשורת בין אישיים כמו וואטסאפ או תכתובות מסנג'ר, השימוש פחת וזה אפילו נחשב לטיפה משונה. אם מישהו עונה לך בוואטסאפ את המילה "טוב.", עם נקודה בסוף, כנראה שהוא כועס עלייך. אין יותר פאסיב אגרסיב מזה. מצד אחד צמצמנו - אנחנו מפענחים מסרים גם בלי סימני פיסוק שאמורים לבאר ולהקל, ומצד שני כל מה שהורדנו חזר בצורת קישוטי ניקוד אקראיים. כל כך אקראיים, שלעתים הם אפילו לא בעברית, לא נדיר לראות באינסטגרם אנשים שמוסיפים איזה אפוסטרוף בווייב צרפתי או אפילו אומלאוט - אותן שתי נקודות מאוזנות מעל האות שנפוצות בשפות הסקנדינביות. ושלא תהיה טעות, מדובר באנשים שהכי קרוב שיגיעו למדינות סקנדינביה זה לקטלוג של איקאה.
עכשיו, אין בעיה עם הניקוד כקישוט, גם אם זה יוצא מעט מצחיק לעתים. לכל אחד מותר לעשות מה שבא לו עם השפה והאקססוריז הנלווים לה. אבל כדאי לקחת בחשבון שלעתים הגבהה באמצעים מלאכותיים סופה דווקא הנמכה ושלפעמים פחות זה יותר. קלישאת אופנה מייחסת לקוקו שאנל את המשפט "לפני שאת יוצאת מהבית, הביטי בראי והסירי אקססורי אחד". על אותו עיקרון, לפני שמשוררי רשת ומחברי סטטוסים לוחצים על פוסט, אולי שווה לעצור רגע, לקרוא שוב, ולמחוק איזה אפוסטרוף. לנסות להניח לטקסט להיות מה שהוא. הניקוד הוא בבחינת לאבזר אותו בקביים, איפור מוגזם ומגאפון. אם הוא טוב, יבחינו בו גם בלי.