אם היו נערכות בחירות בקרוב, סביר להניח שהשאלה הנפוצה הייתה "אז למי אתם מצביעים?". כאילו, בהנחה שאתם חיים בישראל. במקומות אחרים בעולם השאלה הזאת נחשבת לנורא לא מנומסת. אין לי מושג למה, אני ישראלית ולכן תמיד אשמח לפצוח בוויכוח פוליטי שעלול להסלים לקטטה, אבל בחו"ל זו נחשבת לשאלה אישית, פרטית. מה שעשיתם מאחורי הפרגוד זה ביניכם לבין אלוהים. אלא אם אתם סלבס ואז זה ביניכם לבין אלוהים ולבין מליוני עוקבי הפייסבוק שאכלתם להם את הראש חודשיים לפני ובסוף בכל זאת הצביעו לטראמפ.

השבוע התגלע ויכוח במערכת מאקו, כשחברת המערכת "צליל" (שם מילניאלי גנרי) שאלה את חבר המערכת "אהוד" (שם נייטרלי אתנית) למוצאו, ובתגובה טענו מספר קולגות שזאת שאלה שגם כאן, אפילו בישראל, לא לגיטימית יותר. כי מה המוצא שלו משנה? לא הגיע הזמן לשחרר את השאלה הזאת, ואיתה את ההכרח להצמיד תווית, לדעת באיזו מגירה למקם את האדם ואיזה סט תכונות סטריאוטיפיות לשייך לו? ומצד שני - חלאס, נו, כולה מוצא, זה אפילו לא כזה מעניין, ברוב המקרים אפשר לנחש לבד וגם אז אף אחד לא טורח.

אז יש שאלות שכבר לא נעים לשאול. אולי לא אצל כולם, אבל התחושה היא שעדיף למנן את האופנים שבהם אנו מתפרצים לנפש הזולת. אם פעם כולנו נהגנו בבולדוזר רגשי שעקר דלתות לחיים של אחרים בעזרת "אז מה, לא בא לכם עוד ילדים או שאתם לא מצליחים?", היום רובנו ננסה להפגין קצת יותר רגישות וטאקט כדי לא לפגוע או כי סתם לא נעים.

"סליחה על השאלה", התכנית היפה ב"כאן" (במקור: פורמט אוסטרלי כיפי) נשענת על חוסר הנעימות הזה. הפרקים שראיתי כללו טרנסג'נדרים וילדים ממשפחות גאות, ויש גם פרק עם שאלות שהופנו לאנשים שעומדים למות (בקרוב, לא מתישהו. כולנו עומדים למות). המשתתפים עונים על שאלות שנשלחו אליהם באופן פתוח, כן ומרגש. רוב הזמן הם לא מופתעים מהשאלות (כי הם גרים בישראל), לפעמים הם מסבירים לצופים למה הן דביליות או למה עדיף לא לשאול אותן, ובחלק מהפעמים הם פשוט מספרים את הסיפור שלהם והצופה - שבסך הכל רצה לחטט ולדעת מה יש לטרנסית בין הרגליים - מסיים את הצפייה בהיכרות עם טרנסית, עם האדם שהיא, הקשיים שהיא עוברת ובאילו מובנים השאלות האלו יכולות להיחוות עבורה כפוגעניות. וזה עובד, זה יפה ואנושי ורגיש. ונכון, אם לא העזתם לשאול כנראה שזה לא עניינכם והתכנית הזאת בסך הכל עושה אאוטסורסינג טלוויזיוני לאי נעימות, אבל לפחות מופגנת מודעות מסוימת לקיומה של אי הנעימות.

אחת הביקורות על תקינות פוליטית ותנועת מי טו היא ש"הפוליטיקלי קורקט הרג את הרומנטיקה", היא נשמעת בעיקר מגברים מבוגרים שגילו שאסור להם להטריד מינית יותר. עכשיו בטח יאמרו שהפוליטיקלי קורקט הרג את הסקרנות, כי "מה זה, אסור לשאול יותר כלום". אבל הסקרנות עדיין קיימת, היא פשוט מוצאת אפיקים אחרים - תכניות טלוויזיה, גוגל, פייסבוק. הסקרנות כאן, אבל השפה השתנתה. אנחנו מחפשים דרכים לפתוח נושאים שאנחנו לא מכירים באופן שהוא לא פוגעני, כי אנחנו לא רוצים להיות אייל ברקוביץ אלא סתם לדעת דברים בלי לשאול שאלות שאם היו מופנות אלינו היינו רואים אותן כהטרדה מינית.

זה גם לא עניין חדש. כבר יש תחום שבו לא רק שלא מקובל לשאול שאלות מסוימות - אלא שזה לא חוקי, וזה כמובן ראיונות העבודה. כדי לצמצם הטיות ואפליה למעסיקים אסור לנסות לברר למי הצבעתם בבחירות האחרונות או מה המוצא שלכם; אסור להם לשאול אם את "מתכננת ילדים בקרוב?" (=מתכננת חופשת לידה בקרוב?), האם "אתה שומר כשרות?" (=לא תהיה זמין בשבתות ותדפוק לנו ימי כיף עם מסעדות כשרות?) או "באיזו תכיפות אתה יוצא למילואים?" (=כמה היעדרויות נצטרך לספוג בשנה?). אלו אינן שאלות חוקיות. ישאלו אותן אתכם בכל זאת, אבל החוק לטובתכם ומותר לומר למראיין שזאת לא שאלה לגיטימית. ולהמשיך לחפש עבודה בכיף.

ההימנעות משאלות פולשניות יכולה להגן עלינו גם מפני פגיעה רגשית. כי בסוף, בואו נודה, כולנו סתם חטטנים. אנחנו רוצים לדעת הכל על אנשים ואין לנו חסמים, אנחנו פולשים ונפלשים כל הזמן, וזה לא רק מרחב פיזי אלא גם חקרנות רגשית ונפשית. רווקות סופגות את זה, נשים בלי ילדים, וגם מי שהייתה בהריון כבר יודעת כמה שאלות ונגיעות מזרים יכולות להיות אגרסיביות, אפשר רק לנחש כמה הצקות מזמנת כל בולטות אחרת. ובכלל, יש שאלות שהן בעצם ביקורת במסווה. הן לא שאלה אלא מתקפה. כמה עלית בהריון? מתי את חוזרת לעבוד? כמה סוכר הוא אוכל? הוא תמיד בוכה כל כך הרבה? אם השאלות שלכם יכולות להתפרש כרשימת טענות, אפשר לוותר עליהן. ואם כבר אנחנו עוסקים בהורות, גם "מאיפה העיניים הכחולות של הילד?" לא הכרחי, בואו נדלג על שאלות תורת הגזע בקרב ילדים. הבנו, הילד בהיר והאמא פחות, נפלאות הגנטיקה.

אבל מה עם שאלות שדווקא צריכות להישאל? כי אולי אפשר להתאפק עם נטייתנו האובססיבית לכריית מידע לצרכי רכילות (או סתם לדלות אותו בסטוקינג פייסבוק כמו בני תרבות), אבל יש שאלות חטטניות שדווקא יכולה להיות להן חשיבות והן טאבו מוחלט. נגיד, כמה את מרוויחה? כמה אתה מרוויח? לא מנומס לשאול ולא נהוג לספר. אבל, בעצם, למה? הרי משכורת היא לא באמת המדד לערכו של אדם וחשיפה שלה היא חשובה, יש לה כוח, היא פוליטית ומאחדת. שושואיזם שכר הוא מנגנון דיכוי שמונע מאנשים לבקש העלאות והוא לא משרת אף אחד מלבד את המעסיקים שלכם. שקיפות היא הדרך שלנו להעלאת שכר, להשוואתו, לצמצום פערים. איך דווקא השאלה הזאת התקבעה כזאת שאסור, בשום פנים ואופן, לשאול?

ושאלות לגבי גיל? רובנו לא נשאל אישה מגיל מסוים בת כמה היא. זה לא נעים לנו כי אוי ואבוי, היא כבר לא בת עשרים. אבל אולי דווקא אם נשאל זה יבטל את זה כאישיו? אייג'יזם מתבטא בכך שלגיל יש משמעות, אבל אולי יש לו משמעות כי אנחנו עושים ממנו כזה עניין? ומה עם שאלות לגבי משקל? זה ייקח קצת זמן, אבל יכול להיות שגם זה טאבו שאינו נחוץ ושרק משמר סטריאוטיפים לא נכונים?

גם לא היינו רוצים שאנשים יפסיקו לשאול שאלות אישיות. זה מקרב, על זה בנויים קשרים אנושיים, יש אנשים שדווקא כן רוצים לדבר וזה עוזר להם להיפתח וכן, אולי לפעמים עדיף לטעות ולשאול משהו לא במקום ואחרי זה להתנצל מאשר לא לשאול כלום בכלל. אבל כן לפני שאנחנו שואלים אנשים אחרים אנחנו יכולים לשאול את עצמנו - אם היו שואלים אותי את זה, הייתי נפגע? מובך? מוטרד? ולזכור שהכל פונקציה של טיב הקשר, מידת קירבה, הסיטואציה עצמה ויחסי הכוחות בינכם ובעולם.

מאיזה מוצא אתה? בואו נחליט שעל השאלה הזאת, שלא במסגרת ראיון עבודה, אפשר להחליק. גם על בן כמה ומאיפה והאם בזוגיות, כי לא צריך לבטל לגמרי את הסמול טוק. אלו גם ככה שאלות בסיסיות ופשוטות שבסופן אפשר להפוך לחברים ולדבר על הכל, כלומר על הנושאים המעניינים באמת שכוללים רגשות, רכילות ותרבות פופ.