אני והנוקיה שלי
מסתבר שהקטע החדש של מפורסמים זה ללכת לכל מיני מקומות עם טלפונים סלולריים ישנים ועצומים ולשוחח בהם מול המצלמות בנונשלנטיות וינטג'ית, כאילו כל היום כולנו מסתובבים עם פליפרים ומדי פעם גם משאילים אותם לאנשים ברחוב שבדיוק נגמרו להם השיחות היוצאות במנגו. סביר להניח שמדובר באיזו תגובת נגד לשערוריית התמונות המודלפות, שבה נגנבו תמונות עירום מאייפונים של סלבס. כי עכשיו נראה אתכם מצליחים לפרוץ לסטארטק של ג'ניפר לורנס, מכשיר צדפה כעור ועסקי המכיל דבר מלבד האפשרות להשתמש במיומנות הנכחדת של השיחה הטלפונית. הניחוש שלי הוא שהן מצטלמות עם נוקיות הענק האלה, אבל אחרי זה בסתר מוציאות מהכיס אייפון ובודקות וואטסאפ. כי איך אפשר אחרת? כולנו שכחנו פעם את הסמארטפון בבית או חיסלנו בטריה והוא נכבה - זה נורא, זה כמו להסתובב בלי יד. תחושה תמידית של חסר, כאבי פנטום באצבעות, בדידות. בלי אייפון אולי לא יפרצו לך לחיים, אבל גם לא ממש יהיו לך חיים. כלומר, יהיו, אבל לא תוכל לתעד אותם ולהעלות לאינסטה אז זה לא נחשב. לא נורא סלבס, תהנו לכם עם הפלאפונים מפעם, בהצלחה עם חזרה ללחצנים ועם השיא ההוא בסנייק.
על זיקנה וטיילור סוויפט
בעוד חודש אני בת שלושים וחמש, ולאחרונה היקום לא מפסיק לשלוח לי רמזים לכך שאני זקנה ולכן כבר לעולם לא אבין רפרנסים תרבותיים עכשוויים. אני גם עובדת עם הרבה אנשים בני 24 ולפעמים מרגישה כמו האייטם ההוא בגיא פינס על ירדנה ארזי בפסטיגל. אחד הסימנים המובהקים למצבי היה כשעשיתי את הקוויז "איזו דמות אתה ברחוב סומסום" ויצא לי כרובי, ולא זכרתי אף מאפיין של כרובי. עברו כל כך הרבה שנים, אני וכרובי כבר שני זרים.
אבל המשבר האמיתי התרחש לאחרונה ביני ובין טיילור סוויפט. תראו, אני יצור קונפורמיסטי וככזה, אוהבת להתלהב מדברים שכולם אוהבים. אבל כשהכריחו אותי בעבודה להוריד את האלבום החדש שלה, זה הרגיש קצת כמו לשבת עם התינוק מול ערוץ בייבי, לראות אותו מהופנט מ"אנריקה הולך לאכול" ולרצות לדפוק את הראש בשלט. מה היא רוצה ממני? מה אני מפספסת כאן? למה היא כל כך יפה? למה אני לא מאמינה לה? ולמה היא נראית כאילו יצאה מברושור של רפובליקנים צעירים? תחושות קשות אופפות אותי. כי הפער הבין דורי הזה רק ילך ויגדל. העולם צועד קדימה ואני נשארת מאחור, בדור של בריטני, כריסטינה וכל אלו שיודעות להשמין. בקרוב אאלץ לפרוש או להתמקד בכתיבה על לייף סטייל, חוטי רפיה וסקס בגיל השלישי. וכל זה בגלל טיילור סוויפט. וכרובי.
דושים דושים בדישי
האמת שלא תכננתי להכנס לכל המולת אלמה דישי – מכוערת יפה שמנה רזה – כי זה נראה לי ויכוח מעפן ופוגעני, שהוביל ללינצ'טרנט בפייסבוק שגם הוא היה מעפן ופוגעני. בגלל שפיד הפייסבוק שלי מסרב להירגע, הנה בכל זאת כמה מילים, כפי הנראה לא מאוד מקוריות: אם מישהו יקרא לי מכוערת אני אעלב (לטוקבקיסטים מותר), אם יום אחד מישהו יקרא לבן שלי מכוער אני אעלב אפילו יותר בואכה אכניס לו מכות. אלמה דישי יפה בעיני. היופי הזה מורכב גם ממראה חיצוני, גם מדמותה ב"איש חשוב מאוד" וגם מקסם, כישרון וסקסיות. וכן, חלק מזה גם קשור לעובדה שהיא פחות רזה מהדוגמנית הממוצעת וגם - למרות שמעולם לא דובר על כך – כהה יותר משאנחנו רואים לרוב בטלוויזיה. כלומר קרובה אליי יותר מאשר, נגיד, דנה פרידר.
בסערה הזאת התפספסו הרבה מאוד נקודות נכונות שעלו בטור המדובר לגבי תפיסה נשית וגברית, שפשוט טבעו בים של "מכוערת". ובצדק, כי זאת מילה מבאסת. הרי זו קביעה סובייקטיבית לגמרי שמובעת באופן נחרץ ושהייתה יכולה להיות מוחלפת בקלות ב"לא יפה, בעיני" (ולא, "מכוער" ו"לא יפה" הן לא שתי מילים נרדפות). אבל מה שהיה מדהים במיוחד זה לראות את כמות האמוציות שזה הוציא מאנשים, שהייתה לא פרופורציונלית בשום קנה מידה. אולי זה בגלל שסוף סוף יש מישהי כמונו שמקבלת קמפיין ובא לנו שירימו לה, אולי כי אנחנו שמחים להזדהות עם אנשים שמזכירים לנו את עצמנו (רק עם פחות צלוליטיס, מסתבר) ואולי כי כולנו אנשים רגילים עם מודעות עצמית סבירה, וכולנו מרגישים קצת מכוערים לפעמים. לא את, בר, תירגעי.
ויצים:
וואו, אז מסתבר שביל קוסבי הוא סוג של אנס סדרתי. זה משנה את כל מה שאי פעם חשבנו על גברים מבוגרים עם חיוך קריפי וסוודרים מטופשים.
איזה אחד הולך להיבלע בחיים על ידי נחש ענק. גם לכם האסוציאציה המידית היא לתמונות מחדר ההלבשה של מכבי תל אביב?
מנהיגי העולם נפגשו באוסטרליה וחיבקו קואלות! מקסים, אבל איפשהו באוסטרליה יש קואלה שכבר שבוע יושבת במקלחת ומנסה לשפשף מעצמה את פוטין.