פגיעת הטיל בסמוך לנתב"ג יצרה מעין מכתש גדול, בכביש הסמוך לשדה התעופה. כשבוהים בתמונות המכתש הזה, אי אפשר שלא לחוש תערובת של הקלה ואימה. הקלה, כי כמה מטרים הצידה היו יכולים לעלות בחיי אדם ובנזקים ממשיים. מזל שזה היה טיל חות'י פושטי שלא יכול היה להרשות לעצמו את מחירי השדה ולא טיל יוקרתי שעוד היה מגיע לטרקלין דן.
אבל בואו נתרכז בחלק של האימה. לא רק כי לעזאזל, הפעם זה היה קרוב. גם לא רק בגלל שפתחנו בקרב טרמינלים כשתקפנו את הנתב"ג של צנעא, וחיסלנו להם את הדיוטי פרי שבטח כולל סניף ארומה ושתי עיזים. לא, אימה כי עמוק בפנים ידענו מיד מה עומד להגיע - צונאמי של ביטולי טיסות. אלפי ישראלים נתקעו בחו"ל ואלפי טיסות עתידיות בוטלו, רגע לפני הקיץ. כן, כולל הטיסות הפושטיות שלנו ליוון, עם כל חברות הלואו קוסט שרק לאחרונה חזרו לתפקד ועכשיו שוב התאיידו, מי יודע לכמה זמן.
חברות התעופה הישראליות, באינסטינקט הרגיל של כריש בחדרה, עטו על הישראלי האומלל, המרוט, ששם את ה-ב' הדגושה בשבּור - והקפיצו את המחירים. אחרי הכל, אל על צריכה להצדיק את הסלוגן "הכי בבית בעולם": מה הוא בית אם לא המקום שבו כל ארגון או גוף ינסה לדפוק אותך כמה שיותר?
כידוע, הקניבליזם הזה לא מוגבל רק לחברות התעופה הישראליות. התחושה היא שמרחב המחיה שלנו פיתח מנגנונים של צמח טורף. קחו לדוגמה את רשתות המזון, שמזחילות מעלה את המחירים בעקביות השקטה והנחושה של רוצחים סדרתיים. הצרכן הישראלי דרוך כל הזמן, ובצדק. הסופר הוא סמטה אפלה שבה אורבים לו בכל מעבר על מנת לחבוט בראשו עם בקבוק שמן קנולה שמחירו התייקר ב-30%.
גם מחירי הנסיעה בתחבורה הציבורית התייקרו לאחרונה, מ-6 שקלים לנסיעה עירונית ל-8. 2 שקלים אולי לא נשמעים כמו סכום גבוה, אבל יחד איתם עלה מחירו של החופשי חודשי בכמעט 100 שקל. זה כבר נשמע יותר? מדובר בהתייקרות של 40%, ועוד כזו שפוגעת בנוסעי האוטובוסים - לא בדיוק האוכלוסייה הכי חזקה במשק. יש שיגידו שזה דווקא שוויוני: גם מחירי הטיסה וגם מחירי האוטובוס עלו בחדות, כדי שגם לעניים וגם לעשירים יהיה קשה להגיע ממקום למקום.
גם המורים גילו השבוע ששכרם קוצץ בכמה מאות שקלים כחלק מהדרישה "להיכנס מתחת לאלונקה". כזכור, גם חברי הכנסת והשרים אמורים להסתופף מתחת לאותה אלונקה, לכן הבטיחו ששכרם הוקפא, אבל מתברר שבכנסת כבר עומלים על אישור הצעת חוק שתוביל בכל זאת לעלייתו, על מנת להמחיש את הביטוי העתיק "משתינים עלינו מהאלונקה". כי אם נישאר בתחום המימרות הקדומות, כולנו יודעים מאיפה מסריח הדג. ההתחזרות הסקטוריאלית היא רק מופע אחד של היעדר סולידריות ואחריות חברתית שתמיד, תמיד יגיעו קודם כל מלמעלה.
אבל בואו נחזור לרגע למורים, שדווקא הם, מכל המגזרים המוכים, החליטו השבוע שדי ופתחו בשביתה מבוססת ימי מחלה. ולמרות שעבורנו - האנשים עם ילדים בגיל שעדיין לא סבבה לתת להם לבלות כל היום לבד - מדובר בחתיכת סיוט שמטרגר אותנו לקורונה ולתחילת המלחמה, הפעם רובנו ידענו שצריך לנשום עמוק ולשתף פעולה. לשלוח הודעה למחנכות והגננות שאנחנו מחזקים את ידן במאבק על שיפור תנאי ההעסקה, שלא ייכנעו ולא יתייאשו. כי כרגע, זו האלונקה הנכונה להיכנס מתחתיה.
הבוקר, חמישי, התפרסם שהושגו הבנות בין משרד האוצר להסתדרות המורים. הקיצוץ, שהיה אמור להיות של 3.3%, יופחת ל-0.95%. זה עבד. וזה מה שצריך לקחת מהאירוע הזה - שביתה היא צורת המחאה האזרחית שעובדת. בואו ניקח את זה מכאן. כל כך הרבה מאיתנו כבר התייאשו מהאפשרות לשינוי, לשיפור, לתיקון. אבל אם זה יצליח עם שכר המורים, אולי גם אנחנו נעז לנסות?
