"איזו מהממת פרנסס מקדורמנד!" זעקו השבוע כותרות אתרי האופנה, הרכילות, הסטטוסים בפייסבוק, הציוצים בטוויטר הריפוסטים בסטוריז וכל אמצעי ביטוי עצמי אחר שסיגלנו לעצמנו על תקן מיקרופון לדעותינו החשובות. השבוע העולם הסכים שהופעתה של פרנסס מקדורמונד בטקס האוסקר הייתה יפהפייה ומלאת השראה, בעיקר בגלל שהייתה אנטי הוליוודית לחלוטין. לא מאופרת, מנותחת, צבועת שיער או לבושה בשמלת מעצבים זוהרת. למעשה היא אפילו לא טרחה להסתרק, בגדול היא ירדה לפיצוציה ועל הדרך קפצה לאסוף פסלון.
ההתלהבות מובנת. להעז להראות כמו אישה רגילה, ועוד באופן מתריס, ועוד בין שלל המזרקים המהלכים של טקס האוסקר, זה לא פחות מצעד פוליטי. הרי היא לא סתם התעוררה מאוחר משנ"צ ואמרה לעצמה "פאק איט". היא באה מתוך אידיאולוגיה שמתנגדת לשעבוד הנשי לתעשיית היופי, הגיל ושאר הפרקטיקות בתחום הניראות הנשית שמרגישות כבר מובנות מאליהן – עקבים למשל. אישה בת שישים פלוס שאומרת – אני מי שאני, סבבה לי ככה, מה תעשו? ובכן, נתנו לה עוד אוסקר, זה מה שעשו.
והחופש שלה ניכר. מעבר לפסוע על השטיח האדום עם הפרצוף המקורי שלה, היא גם לא עוטה את ההבעות ההוליוודיות של הטקסים, היא לא מסתובבת באיטיות, קפוצה ומחייכת, מחכה שישאלו אותה את מי היא לובשת. היא זריזה וקופצנית ועושה פרצופים מוזרים ומצחיקים ומייללת כמו זאב באמצע נאום הפרס שלה, חופש שמגיע עם האריזה. כשאת לא נראית כמו מודל השחקניות ההוליוודיות, את לא חייבת גם להתנהג כמו אחת.
במקרה של השחקניות ההוליוודיות היפות, נדמה שהאופציות הן או להפוך לניקול קידמן, כלומר לא לזכור היכן ממוקמת הגבה שלך וכל העולם מדבר על הפרצוף הקפוא שלך, או להפוך לקמרון דיאז, כלומר לחתוך מהתעשייה ולהפוך לאינפלואנסרית סלטים
ומבלי להמעיט, כן שווה לציין שאם למישהי יש את הפריבילגיה לשבור את המוסכמות האלו, זו היא. בתום הטקס הזה היא חזרה לביתה עם האוסקר הרביעי שלה, היא נשואה לג'ואל כהן מהאחים כהן, ככה שבבית חיכו עוד ארבעה אוסקרים מהצד שלו. היא אחת הנשים הכי חזקות בהוליווד, שגם מפיקה לעצמה חלק מהסרטים, היא באה לזה מעמדה של כח. ולא כפריבלגיה אלא כנתון - היא אף פעם לא שיחקה על טיקט היופי. סביר להניח שצווחות ה"מהממת!" מהטקס הנוכחי היו הכי הרבה פעמים שקראו לה יפה, רוב הסופרלטיבים שנוטים להרעיף עליה יהיו "השחקנית האדירה". ויודעים מי שחקנית אדירה לא פחות? ג'וליה רוברטס. אבל לה, לאורך השנים, הוצמדו בעיקר תיאורי מראה וחיוך.
מקדורמנד אף פעם לא הוגדרה על ידי יופי ולכן יותר קל לה לעשות את התזוזה אל עבר החופש הזה, לא בטוח שלג'וליה רוברטס זה היה עובר. וזה בסדר, יופי מביא עמו מספיק הטבות אחרות, לא נרחם על ג'וליה רוברטס. אבל כן, להזדקן זה קשה ולהזדקן כשכל החיים נשפטת על המראה שלך זה יותר קשה.
סליחה על קלישאת "אישה יפה מתה פעמיים", אבל במקרה של השחקניות ההוליוודיות היפות, נדמה שהאופציות הן או להפוך לניקול קידמן = לא לזכור היכן ממוקמת הגבה שלך, כל העולם מדבר על הפרצוף הקפוא שלך, או להפוך לקמרון דיאז = לחתוך מהתעשייה ולהפוך לאינפלואנסרית סלטים. זה המלכוד. את לא תקבלי תפקידים כי הזדקנת ואת לא תקבלי תפקידים אם ניסית לא להזדקן. ואם כן, יכולות המשחק שלך יפגעו כי את מתקשה להזיז את הפנים. מקדורמנד יוצאת מהשטנץ הזה בזכות זה שאף פעם לא ממש הייתה יפה. היא מעולם לא נראתה כמו שחקנית הוליוודית עוצרת נשימה, יותר כמו אישה רגילה. והמעבר הזה הוא יותר קל: כשאת לא נשפטת קודם כל על מראה יש לך את החופש להיות בן אדם.
ואם נזלוג לרגע לישראל, נכון שעניין מרגול כבר משעמם ומוצה, היא בת 72 ונראית מדהים, הלוואי על כולנו. אבל כן צריך להזכיר שאין נשים מבוגרות טבעיות בטלוויזיה הישראלית. פשוט אין. וזכותן, כל אחת שתבחר מה שבא לה, אבל נשים לא נראות ככה, ואנחנו שוכחים איך הן כן נראות. והלופ נשמר - כל עוד לא נראה נשים מבוגרות וזקנות על המסך, אנחנו לא נחשוב שנשים מבוגרות וזקנות זה דבר יפה. ככל שנראה יותר מהן המוח שלנו יתרגל לזה, ויהיו לנו יותר מודלים של התבגרות והזדקנות לבחור מתוכם.
יש אמצע, אגב
צריך לפעול לנראות של נשים מבוגרות טבעיות על המסך כי זה יועיל לכולנו, לפחות לכל מי שקריטי לה לאהוב את עצמה. אבל גם השיח המגעיל כלפי נשים שבוחרות אחרת צריך להיפסק. אפילו לא עלבונות אלא סתם מילים שנכנסו לדיבור כמו "עשויה" או "מטופלת", שנשמעות לגבי מרגול או נסרין, הן מילים אלימות ושיפוטיות שמשדרות פאסיביות, בעוד שמדובר בנשים שבחרו ופעלו, לא קרה לה להן כלום, הן עשו, וזכותן.
ואם נעלה שכבה אחת למעלה, גם התגובות להופעה של מקדורמנד נשארו בתוך אותו מתחם מוגבל של שיפוט הנוגע למראה. ההתלהבות חוצת הגבולות מהתעוזה וההופעה הייתה מוצדקת, אבל גם היה בה משהו מוזר ולוחץ. אנחנו מצד אחד מבקרים את השמלות של כולן כאילו עדיין 1992, ומצד שני מריעים לזאת שלא התלבשה. הדיסוננס הזה הוא עם עצמנו - כמיהה לשחרור מהשעבוד, אבל כזאת שעדיין פועלת בתוך המרחב הזה. כשבאותה נשימה יורדים על שמלת מעצבים לא מחמיאה ומרימים לזאת שסתם לא לבשה אחת זה אמנם הצדעה למהלך פוליטי, אבל זה עדיין שיח במונחי עולם ישן, כי ההתייחסות למקדורמנד היא עדיין במונחים של מראה. "יפה", "משגעת", יפהפייה", זה בטוח נעים, אבל שפטו אותה באותם כלים שניסתה להיפטר מהם.
נגיד, מרב מיכאלי לובשת רק שחור כדי שלא ידונו במראה שלה, וזה כמו ביקורת מחמיאה על אאוטפיט שחור שלבשה, זה מפספס את המטרה. זה משמר את הבעיה כי לא משנה מה הן יעשו, נשים קודם כל כלואות בדיון של היופי, בין אם זה ביקורת על מרגול או הצדעה למקדורמנד והתייחסות לכל מה שבאמצע (יש אמצע, אגב). וזה למרות שהמטרה המקורית הייתה להגיד - חברים, בואו נשחרר את זה שניה. זה אולי תמים, והכוונה היא לא לבטל את חשיבות המראה, סתם לאפשר מרחב נשימה גדול קצת יותר. כזה שיש לגברים, נגיד. לא להרגיש מחויבים לציין "יפהפייה" או "לא עפתי" על כל אחת שעוברת, ירחיב לנו את הטווח של איך מותר להיות בלי להישפט ובלי שיכפו עלינו את משטור ה"מהממת!" הזה, באוסקר או בחיים, עם או בלי להסתרק.