לפני אי אלו חודשים התמכר בני להרואין הפעוטות "סמי הכבאי". התגובות הפיזיולוגיות כוללות חבישת קסדת פלסטיק צהובה בכל רגע נתון, מהסוג הזול שמבשל את מוחו בשמש והופך את שיערו לגוש צחנה, וכמובן זעקות "הצילו!" בכל גינה, שגוררות מבטים חשדניים מעוברי אורח אקראיים. כהורה פעיל ומעורב (כלומר נגמרה לי הבטרייה בסלולרי והמטען היה רחוק), יצא לי לצפות במקבץ מפרקי הסדרה יחד אתו, בכפוף כמובן למסגרת הזמנים שבה מותר לו לשהות מול מסך (לא יותר משעה ביום פלוס כל אוגוסט ברצף).
מלבד התבוססות בתחושת האשמה הכרוכה בלגלות שהבן שלי יודע, בגיל שנתיים וחצי, ללחוץ על "סקיפ אד" ביוטיוב, ניסיתי להיכנס לאותו מצב מדיטטיבי שבו הוא שוהה בעת הצפייה בתכנית על מנת להבין את קסמה. לא הצלחתי. זאת תכנית תחת. אבל ככל הנראה יש אי אלו סיבות לכך שהיא רצה כבר יותר משלושים שנה בגרסאות שונות (החל מבובות בד אייטיזיות והיפסטריות שמכבות להבות אש מנייר גזור, וכלה בעיבוד מחשב צ'יפי עכשווי וכעור). היסטורית, "סמי הכבאי" היא סוג של המקבילה לילדים של "דוקטור הו", כלומר תכנית בריטית שמחודשת כל כמה עשרות שנים ובמרכזה גיבור שוחר טוב עם מיניות מעורפלת.
ההורים ביניכם בטח כבר יודעים שסמי הכבאי הוא, ובכן, לוחם אש מוסמך המתגורר בעיירה פונטיפנדי שבה חיים בערך 20 אנשים, רבע מהם כבאים. למרות מספר הכבאים הלא פרופורציונלי לאוכלוסייה, פורצות בעיירה שריפות על בסיס שעתי. תושבי פונטיפנדי מגוונים אתנית ברמות שונדה ריימסיות וכוללים זוג מעורב של אישה שחורה וגבר לבן ובתם הקטנה, משפחה אסייאתית, ילדה על כיסא גלגלים, כבאי בשם אלביס שככל הנראה סובל ממוגבלות שכלית ואת אדם, ילד ג'ינג'י לאם חד הורית. אדם, ככל הנראה עקב היעדר נוכחות הורית יציבה בחייו, הוא זה שגורם למרבית השריפות בעיירה שאותן מכבה סמי (שצריך בכל פרק להתמודד עם מצוקה נוספת הנגרמת, לרוב, כתוצאה ממצבו המנטלי של אלביס).
איש לא יודע מיהו אביו של אדם. אמו, אדלה, מקפידה לעגוב על מרבית גברי העיירה הפנויים (יש שלושה, לשניים מהם יש שפם). מאחר ואדם וסמי הם הג'ינג'ים היחידים, יהיה סביר לחשוד שסמי הוא אביו של אדם, והצתת השריפות הבלתי נלאית שלו היא מעין מטאפורה לניסיונות רצח אב כושלים. מצד שני, מאחר וסמי הוא רווק ססגוני ומטופח שמעולם לא הפגין עניין בנשים, כולל בקולגה הנאה שלו פני, יכול מאוד להיות שהוא גיי, מה שסוגר את הפינה הלהט"בית באובססיית הפוליטיקלי קורקט של התכנית. יכול להיות שבעונות הקרובות ישלבו גם כמה מוסלמים, במיוחד לאחר שערוריית איסלאמופוביה קטנה השנה.
התכנית אמנם קרויה על שמו של סמי אבל מדובר למעשה בסדרת אנסמבל, קצת כמו "האנטומיה של גריי", והיא מתמקדת באנשים ואירועים שונים מדי פרק. היא מסודרת, נקייה ומשעממת עד כדי כך שהפתיח שלה מתחיל עם קלוז אפ על מכשיר פקס. זה לא מפריע לבני הפעוט, טיפוס די מעניין ביום יום, להתהפנט אל המסך כבר מהשניות הראשונות, לאחר מכן נצפה באותו הפרק שוב. אני יכולה להבין את זה – ילדים אוהבים סדר, שגרה, רפטטיביות. מה שנדמה לנו כסיזיפיות מייסרת ומשמימה, מעניק להם תחושת ביטחון. הבן שלי אוהב לקנות כל יום אחרי הגן קרטיב באותה החנות, לשבת ולאכול אותו על אותו הספסל, לאחר מכן ללכת לאותה הגינה שבה, כמדי יום, יעמיד פנים שהוא מכבה שריפות בדיוק באותן הנקודות. סמי הכבאי מספק עשר דקות שיכללו פתיח, שיחה אקראית, בעיה, פקס לסמי הכבאי, פתרון, הפקת לקח. ובסדר, זה לא שסדרות למבוגרים מפתיעות כל פרק מחדש, גם ב"חברים" כל דמות ממלאת בדיוק את אותו התפקיד וכל העלילות נסובות על אי הבנה. גם לנו השגרה מעניקה ביטחון.
ועם זאת, יש משהו קצת משונה באפקט המרגיע של סמי. הרי מדובר בתכנית רצופת אסונות. כל דבר קטן יגרום לשריפה, הצפה, טביעה, מפולת שלגים או נפילה מצוק. פונטיפנדי היא לא רק עיירת רפאים כמעט ריקה מאדם, היא גם מלכודת מוות. כזאת שאמורה להנחיל לילדים באופן ידידותי תקנות בטיחות, אבל למעשה מסבירה להם מדי פרק שהחיים האלה שבריריים וארעיים והאסון הבא תמיד נמצא מעבר לפינה. אז איך ילדים צופים בה בכזאת שלווה? כנראה בגלל היעדר מערכת האסוציאציות החרדתית שלנו, המבוגרים, אבל בעיקר בגלל שהם יודעים שסמי תמיד יגיע. עבורם, נוכחותו של גיבור היא נתון טבעי בעולם. כמו במבה וכמו הורים. תפקידנו, כנראה, הוא לנסות לשמר את האשליה הזאת לכמה שיותר שנים, ועל הדרך לקוות שלעולם לא יגיע הפרק שבו סמי מרגיש שחוק ויוצא לחופש ואדם מצית שריפה ואלביס לבד בתחנה וכולם בפונטיפנדי מתים.