דירוג המרחבים המוגנים, בשקלול מידת ביטחון, טרחה ועובש:
1. ממ"ד: בניכוי הצווחות של פיקוד העורף, אפשר לישון כמעט לילה שלם.
2. ממ"ק: כולל זולת, אבל לפחות לא כולל מדרגות.
3. המקלט של הבניין: אומנם הפך עם השנים לביתם של רהיטים זנוחים, ערוגת עובש וחמולת תיקנים משגשגת - אבל מעניק תחושת ביטחון מבוצרת.
4. מקלט ציבורי: שבו תחלקו אוויר ומקום עם כל השבורים של השכונה. ככל הנראה תשרדו פגיעה ישירה, אבל תיספו בקטטת שכנים בנושא כלבים במקלט.
5. חניון לא תקני: שכולל את כל החסרונות של מקלט ציבורי, עם הבונוס של להילכד בפנים ולהיחנק למוות.
שבוע לתוך חיינו החדשים כאזרחי אוקראינה, אפשר כבר להסכים שמיגון הפך לסמל סטטוס, כזה שממקם אותנו במדרג פריבילגיות חדש. וקצת כמו הדרכון הפורטוגלי - שנתן גם למזרחים להשתתף במשחק שעד לאותו הרגע רק לאשכנזים הייתה בו דריסת רגל - גם כאן השתנה ברגע אחד מאזן הכוחות. פתאום כל דירות הירושה בתל אביב, ששוות המון מיליונים אבל נטולות מיגון ועשויות מצדפים, ירדו קאסטה. אנשים נמלטים לבתים ממוגנים בפריפריה, העיר מלאה בחניה. כמו בקורונה, רק שבמקום חלום על גינה ומרחבים אנחנו מפנטזים על דירת קבלן גנרית עם ממ"ד (זו לא התזכורת היחידה לקורונה כמובן, לחיינו חזרו גם השנ"צ והזום ואנחנו כפסע מגינון).
לפני המלחמה, הממ"ד נחשב לחדר הכי מכוער בבית. כזה שלפעמים עוקרים לו את הדלת ומורידים אותה למחסן כדי לנסות להסוות אותו, להעמיד פנים שזה סתם חדר רגיל. קיומו היה מטרד או סתם עוד מחויבות כלפי הרשויות, כמו לשים מזוזה בשביל אבא. ועכשיו? הפוך. הלוואי שכל הבית שלנו יהיה ממ"ד. תנו לנו עוד חלונות ברזל שסגירתם מרגישה כמו אימון כוח. דבר לא מסמן את צניחתנו במורד פירמידת הצרכים של מאסלו כמו זניחת האסתטיקה לטובת הישרדות.
ולא רק האסתטיקה, גם הנוחות. התופעה הנפוצה ביותר כרגע היא הגירת ממ"ד. משפחות שלמות שחוזרות לגור עם ההורים, הורים גרושים שמתאחדים תחת קורת גג אחת, אנשים שמחפשים דירות ממוגנות להוריהם הקשישים שלא יכולים לרדת למקלט. הקיום הוא ארוחת חג אחת ארוכה. התופעה הקיצונית ביותר היא משפחות שנמלטות מהמרכז לעוטף. אנשים קמים אחרי ליל טילים שהרעיד את הבניין ומגיעים למסקנה - שהיא אומנם הגיונית אבל לא מתקבלת על הדעת מבחינה רגשית - שהמקום הבטוח ביותר, או הכי פחות מסוכן, הוא מקום שרק לפני שנה וחצי אירע בו טבח. כמו להקת ציפורים שמשנה מסלול נדידה, הקולקטיב מתכוונן בבת אחת על נכס אסטרטגי חדש, גם אם זה אומר ששמונה אנשים ישנו בו על גבי מזרונים על הרצפה.
הערת אגב משמעותית: ברור שפריבילגיית המיגון רחבה יותר משאלת הממ"ד או היעדרו. בשבוע הקשה הזה גילינו שבטמרה, עיר ישראלית עם 37 אלף תושבים, אין אפילו מקלט ציבורי אחד. באור עקיבא, לעומת זאת, שבה תמצאו 30 אלף תושבים, יש 23 מקלטים ציבוריים. נכון שבמקרים מסוימים, במיוחד ביישובים קטנים או חדשים בפריפריה, יש שיעור גבוה יותר של ממ"דים פר בית - ועדיין בחישוב הכללי יש בפריפריה יותר תושבים שאין להם כלל גישה למרחב מוגן תקני מאשר במרכז. למה? כי יישובים שלמים (ערביים, בדואיים, קיבוצים, עיירות פיתוח) הוזנחו בהשקעה בתשתיות מיגון. זה נקרא חוסר צדק חלוקתי: המצב שבמסגרתו נגישות למיגון ולשירותים בריאותיים או חברתיים תהיה פחות טובה בפריפריה מאשר במרכז.
אבל נחזור לדירוג המרחבים המוגנים שלנו. בסופו של דבר, שכחנו לשבץ במקום הראשון את המרחב המוגן מכולם: חו"ל. כרגע זו לא אופציה. העשירים יכולים לנסות להימלט על יאכטות לקפריסין, אם יש להם כמה אלפי יורו או תעודת סקיפר. היתר, לפחות עד שייפתחו השמיים, כאן.
החלק המעניין הוא שרבים מאלו שנתקעו בחוץ, מנסים לחזור. לא רק בגלל הילדים, זה מובן מאליו, אבל גם אנשים בלי ילדים חוזרים לארץ. כולם נרשמים לטיסות חילוץ לישראל, שזה חתיכת אוקסימורון, מי נחלץ לישראל? צריך להיחלץ ממנה. אבל כנראה שבסוף בני אדם הם יצורים מורכבים ואי אפשר להגיד להם "אתם בחו"ל, תהנו", כשהנפש מתפוררת. יש רגעים שבהם הפריבילגיה האמיתית היא לא ממ"ד, אלא להיות עם האנשים שלך במקום שלך. ולפעמים אנחנו נחלצים למקום הכי לא בטוח, בידיעה שלא נוכל לצאת ממנו בקרוב אלא רק להתכווץ ולחכות שהכל יסתיים, פשוט כי הוא הבית.