כולם יוצאים החוצה. מגזר המתאמנים, אלו שלא נכנעים לאופיים הרופס ובאמת מנצלים את המנוי שלהם לפילאטיס, חדר הכושר וקבוצת היוגה, זולגים מהמכונים הממוזגים ומתאמנים בחוץ. מה לעשות, תקנות קורונה. נדבקים פחות באוויר הצח, למרות שלכנות את מה שקורה ביולי במרכז "אוויר" או "צח" עלול להיחשב כהוצאת דיבה. להשתרך ברחובות בתל אביב כולל, בימים אלו, ניסיונות התחמקות מגושמים ממתאמנים נטולי חולצה ומתאמנות בגוזייה, שפורשים מזרונים מרופטים או מלפפים רצועות Trx על עצים בשדרות.
העיקוף לא יהיה כל כך פשוט, כי מעברו השני של הרחוב ניתקל בפאזה החדשה של המסעדות, שגם הן יצאו לרחובות או - במקרה של רותי ברודו - לחניונים, וכרגע כוללות מלצריות עוטות מסיכה שמתרוצצות בין שולחנות שפרושים על המדרכה ומכוונות מאווררים לפי דרישה. כולנו בתקופת הסתגלות למציאות חדשה, שבמסגרתה אנחנו נחושים לקבל את החיים שלנו בחזרה אבל מודעים לכך שיש מגבלות. שהחוץ מרגיש יותר בטוח מהפנים ושהכל ארעי ומשתנה כל רגע, בכפוף להחלטות חדשות שכפופות למספר נדבקים שכפופים ללחץ פוליטי שכפופים לאלף דברים שאף אחד מהם, לפחות זו התחושה באוויר, לא ממש קשור אלינו, האזרחים.
וזו אחת הסיבות לכך שעוד דבר שמתרחש בחוץ זה הפגנות. בבלפור, על גשרים, בערים. התעוררות יפהפייה ומרגשת. מסעדנים ועצמאים ומחול"תים ומתנגדי שחיתות ואנשים שאין להם מה להפסיד כי כבר לקחו להם הכל וכי שיקרו להם פעם אחת יותר מדי, חוברים להם יחדיו בערבים שהכל קורה בהם - פוליטית, תרבותית ויש כאלו שאפילו טוענים שמדובר בזירת היכרויות. וזה מהמם. התרגלנו כבר לאקטיביזם ביתי של מקלדת, לאטנד להפגנה שנבריז ממנה או חתימה על עצומה או טוקבק, איזה שעמום. אבל זהו, כולם פתחו בהיסוס את הדלת, שלחו החוצה רגל מגששת, וגילו אנרגיות של סופת ברקים. מי יכול להישאר בבית עם כל החשמל הזה בחוץ?
העניין הוא שכל זה קורה בקיץ בישראל, שזו המקבילה האקלימית לאדם שחובט בנו עם אלה. אלים, תוקפני, בלתי מנוצח. כל המקומות שאליהם ברחנו ממנו כל השנים - קניונים ממוזגים, משחקיות, קולנועים - נחשבים כרגע למלכודות מוות. פעם באוגוסט סגדנו למזגן, אבל היום נלך למסעדה שהיא בעצם כמה כיסאות שהציבו בכיכר ואז גם נזרום לאימון זומבה בשדרה שיאשר לנו סופית שהמראה של הקיץ הקרוב הוא רטוב. מאוד. כל הזמן. פרינט מועדף: עיגולי זיעה.
אבל האמת היא שאין לנו ברירה אחרת. הסגר גרם לנו להאמין שזו תהיה שנת הבית הגדולה של המין האנושי. בישלנו, אפינו, גידלנו עציצים, תפרנו מסכות, התייחסנו לכל העסק כמו אל קייטנה של גדולים, הרפתקת קינון. אבל די, אנחנו לא מסוגלים יותר. אי אפשר לשנות אישיות באמצע החיים, ויש גבול לכמה שאפשר לשקר לעצמך שאתה אוהב בישול ועציצים כשבחוץ יש בתי קפה ואנשים ואמריקנו קר. צמצמו את הקיום שלנו והקטינו את החיים שלנו, ואנחנו לא מסוגלים יותר להעמיד פנים שאנחנו בסדר עם זה. אנחנו לא רוצים יותר לאפות חלות, עוד דקה בבית ונשרוף אותו, הניסוי הזה הסתיים והוכתר ככישלון.
וזה עוד ישתנה, ברור. לא תהיה לנו ברירה, אלפיים נדבקים ביום לא הולכים לשום מקום, מתישהו יהיה עוד סגר שיחנוק את כולנו. ובכלל, בטח בחורף נתכנס קצת פנימה שוב, נשחק את הים יבשה הזה - פנים וחוץ ופנים וחוץ - עוד כמה פעמים לאורך השנה הקרובה, אולי אפילו יותר. אבל עכשיו אנחנו בחוץ. התפוצצנו על החוץ, עפנו החוצה כמו בקבוק שמפניה שהפקק שלו נורה באוויר ועכשיו משפריץ לכל עבר. אנחנו צריכים את החיים שלנו בחזרה, גם אם זה אומר חיים סוג ב' של מכרעים ותרגילי בטן בארבעים מעלות בחוץ. רותי ברודו, תערכי לנו את השולחן ההוא בחניון, אנחנו באים להזיע לתוך טרטר.