אחד המראות השגורים בעונה הנוכחית של "בואו לאכול איתי" הוא מארחת משפשפת עגבנייה עם סקוץ' וסבון בכיור המטבח. לרוב זה ילווה במשפט כמו "הדבר הכי חשוב לי בבית זה ניקיון", או "ניקיון אצלי זה ערך עליון", "לא משנה מה, שהבית יהיה מבריק" ועוד כהנה וכהנה וריאציות על כמה הכל נקי, מצוחצח, קורן, מבהיק, מבריק, סטרילי, אפשר לאכול מהרצפה, ללקק מהקירות, לינוק משידה, ללחך שטיח, לכרסם שזלונג.
האובססיה לנושא הניקיון מאחדת. חילוקי הדעות העזים ביותר מתגמדים לנוכח האהבה המשותפת לסנט מוריץ. ספיר וגו'זף המתוקים - זוג, ערבי ויהודיה - הפכו את הניקיון לשיח של שלום שהחזיק ארוחה שלמה עם זוג של פעילי להב"ה מרעננה, שהביטו בסידור הכלים שלהם במטבח והחליטו שהתבוללות זה לא כזה נורא. לעומתם ובשבוע שאחרי, זוג הטבעונים המלוכלכים מפלורנטין - ארתור וג'ול (שהם מה שהיה קורה אם א"ק ו-א"ח היו הולכים לריאליטי) יצרו סביבם אנטגוניזם כל כך עמוק (כאילו, יחסית לתכנית ששלושים איש רואים, כן?) שסבב כולו את נושא הטינופת.
אמנם בתכנית הזאת האוכל הוא זה שעומד לשיפוט, הוא על השולחן, אבל הניקיון כל הזמן שם. הוא בסאבטקסט, דודה תמידית שמעבירה אצבע על המדף. וזה לא רק "בואו לאכול איתי", אתם בטח זוכרים את "אמא מחליפה" עם טל גלבוע ועינב בובליל. גם שם היה דיבור ועניין סביב ניקיון. האובססיה של עינב לאקונומיקה מול הבית של טל. שוב הטבעונים מוצבו כסוג של עדה ישראלית מלוכלכת. לפי אותה קלישאה טלוויזיונית - המזרחים נקיים, האשכנזים פחות, הטבעונים הכי פחות וגם תמיד יהיו להם בעלי חיים והבית יהיה פרוותי. בפועל סביר להניח שיש גם מזרחים מטונפים ואוהבי חיות וטבעונים סטריליים, נשמח אם הם ילהקו את עצמם מתישהו לריאליטי.
פוסט ויראלי של זיזו אבו אל הווא דן בנושא האמוציונלי שהוא שטיפת כלים עם אקונומיקה. הוא סיפר שזה הנוהג בכל הבתים הערביים, ובני הזוג היהודיים שלו הזדעזעו מזה. אני מודה שגם אותי זה מזעזע, בעיקר כי זה נראה לי רעיל נורא, אבל כשבדקתי את הנושא גיליתי שלמעשה מדובר בתופעה שכיחה גם בקרב יהודים. מנה נאה של אקונומיקה בפיירי והכלים באמת יוצאים נקיים יותר, איכשהו גם אף אחד לא מת. אז יכול להיות שבמדרג הסטריאוטיפים הזה שלפיו מזרחים נקיים יותר מאשכנזים, הערבים מתייצבים במקום הראשון? ולמה זה כל כך חשוב לאנשים, בטלוויזיה ובחיים? אף אחד לא רוצה להיות מלוכלך, זה ברור, אבל למה להיות מוגדר כאדם נקי זה כזאת שאיפה? אי אפשר סתם להיות בן אדם שמעביר דייסון מדי פעם בלי שתהיה לזה השפעה מכרעת על תחושת הערך העצמי שלך ושלמותך כאדם?
הטירוף הישראלי לניקיון - ולא נשכח את אובסס האקונומיקה שכבר נידון בהרחבה – קשור, אולי, למאפיין משותף נוסף שחוזר לא מעט בתכנית: בתים מכוערים. הבית הישראלי הממוצע כונפי לאללה. הוא חדש, הוא משופץ, הוא מאוד נקי, והוא מכוער. הוא מלא בקלישאות עיצוב גסות וצ'יפיות, גיהנום של ספות עור סינתטיות, רוב הבתים זהים. ולא רק הבתים - גם פסלי הרחוב והתריסולים ודודי השמש. אנחנו לא מדינה אסתטית, אבל אנחנו מפצים על זה בניקיון.
נשים קוראות לעצמן "חולות ניקיון" כמחמאה, כמות האנשים שקוראים לעצמם "סטריליים" בלי לדעת מה זה עצומה. התרבות הישראלית היא אמנם שלוכית, כיפית ומשוחררת, אבל עד הבתים. קלישאת ה"בית נקי חיים משעממים" לא תופסת כאן. הניקיון הוא אמצעי לשיפוט הזולת וגם כלי דיכוי, כי את רוב עבודת הניקיון עושה אישה - שגרה בבית או שמגיעה כדי לנקות אותו, אם זה גבר אז ברוב המקרים הוא מהגר עבודה. נשים שמספרות שהן מקדישות שעות ארוכות לניקוי הבית, לעתים כל יום, אלו נשים שלא מקדישות את השעות האלו לפעילויות אחרות. הניקיון משאיר נשים במקום, לאף אחת לא יהיה זמן או כוח להתקדם אחרי ארבע שעות ניקיון ביום.
ואולי, מתחת לכל זה, ניקיון הוא עוד תירוץ להיגעל מהזולת. כלומר, לאף אחד לא באמת אכפת מקצת אבק, זו פשוט הסוואה לשכבות של גזענות, של מנהגים שונים, זרות, רתיעה, סקסיזם. כמו שהיגעלות מאוכל היא לעתים מאפיין גזעני, בין אם הוא "תפל", "אפור" ו"קר" ובין אם הוא "מלא שמן" או "מתובל מדי" או סתם יותר מדי. איך ניסחה את זה שרה נתניהו? "אנחנו האירופאים עדינים, לא אוכלים כל כך הרבה כמוכם". אנחנו משתמשים באוכל ובניקיון כדי להדביק לאנשים סט שלם של סטריאוטיפים.
ואולי, אם מדובר בנושא כל כך טעון, הגיע הזמן לריאליטי הניקיון הראשון, שבמסגרתו יגיעו לאנשים הביתה ויבדקו כמה הוא נקי. ואז יבואו שוב, הפעם בהפתעה, ואז יבואו שוב אחרי שבעה (שתכלול בורקסים) והגמר יערך אחרי בית מארח עם שישה ילדי גן. צוות השופטים יורכב מערבי, מזרחי, אשכנזי ורותי ברודו. עינב בובליל תלוהק לעונת ה-VIP. מי יהיה הבית הכי נקי בישראל? אל תחמיצו!