ברוכים הבאים לחופש הגדול! מי ייתן והסיכויים יהיו תמיד לטובתכם. חדשות מעולות לכל ההורים ששבוע לתוך יולי כבר מצאו את עצמם מצטנפים במרפסת השירות ב-11 בבוקר תוך זמזום "הלו דארקנס מיי אולד פרינד", בזמן שהילדים משמידים את הסלון בעזרת קראנץ' מאנץ' וקטשופ: הטרנד הגדול של הקיץ הוא הזנחה.
כלומר, השם הרשמי הוא kid rotting או "קיץ של שנות ה-90", ותוכלו למצוא דיונים נרחבים בנושא במגזינים שונים, הנה כמה דוגמאות מהניו יורק טיימס, הגארדיאן ו-VOX. מה זה אומר? שבמקום קייטנות יקרות ופעילויות נון-סטופ עד שנייה לספטמבר, בקיץ הזה ניתן לילדים פשוט להיות. להירקב חודשיים שלמים, ממש כמונו בניינטיז.
למה? כי לפי מחקרים פסיכולוגיים, כשילדים לא מועסקים כל הזמן הם לומדים לפתור בעיות, לחקור תחומי עניין ולבסס ביטחון. ובכלל, כי חופש אמיתי כולל הרבה שעות לבד או עם חברים, וכי שעמום זה בריא - ילדים משועממים גדלים להיות אנשים לא משעממים כי הם מפתחים דמיון ויצירתיות.
הקיצים של שנות ה-90 לא כללו סדר יום או מחנות קיץ יוקרתיים, לא היו בהם סמארטפונים וגם לא יותר מדי טלוויזיה וגירויים. עקרונית, גדלנו בלי אף מסך מלבד רצועת רואים 6/6 בערוץ 1. ביתר הזמן נאלצנו לעשות דברים כמו להיות בחוץ ולבנות מחנה ולבלות עם ילדים מהשכונה בקייטנת בעל זבוב שהיא החיים.
אז הטרנד הזה מסתדר לנו אידאולוגית, כי לפעמים אנחנו מרגישים שהילדות שלנו הייתה רגועה, עצמאית וחופשיה יותר, והלוואי שלילדים שלנו היה קצת יותר מזה. והוא מסתדר גם מבחינת אילוצים, כי האמת היא שאנחנו פשוט גמורים. גמורים משבועיים של חופש כפוי במסגרת "עם כלביא" וגמורים עוד מלפני כן משנה וחצי של "חרבות ברזל" (יש כאלו שיוסיפו שגמורים עוד מלפני זה מסגרי הקורונה, אבל על זה נתחשבן בסיכום העשור).
עכשיו, ברור שהמונח "קיץ של שנות ה-90" הוא כללי ורחב ולא באמת כולל את אותה הזנחה מופלאה וטוטאלית של לפני 30 שנה. כי היום אף הורה לא ייתן לילד בן שמונה להסתובב ימים שלמים בחוץ (אוקיי, אף הורה עירוני), בלי טלפון שאפשר לאכן אחת לשעה, בלי לדעת מה הוא אוכל, עם מי הוא מסתובב ואילו מעברי חצייה הוא חוצה. וגם אם כן - הילדים היום הם לא הילדים שאנחנו היינו. הם לא ידהרו ברחובות על אופניים בשנייה שישוחררו מהוריהם החרדתיים וישוטטו להם במרחבים, חופשיים כלהק חוטיות נודדות. לא. הם פשוט יראו שורטס ביוטיוב כל היום, יאכלו דוריטוס ירוק ויגהצו את האשראי שלנו על בובות לבובו.
כלומר, כשבחו"ל מדברים על "קיץ של שנות ה-90", הם מדברים על קיץ שכולל מבוגר. הורה שעובד מהבית או שלא עובד כלל, שישהה עם הילדים בזמן שהם לא עושים כלום, יגביל את צריכת המסכים שלהם ויוודא שהם לא מתים. בעצם היו צריכים לקרוא לזה קיץ אנתרופוסופי, שזה כמו קיץ רגיל רק עם מבוגר סמכותי אך מאפשר שעומד בצד ומחמיא. בגדול, עשינו סיבוב הורי שלם ועכשיו גם הזנחה נהייתה פריבילגיה שמתאפשרת לאנשים שיכולים להסתדר עם משכורת אחת.
אצלנו, כאמור, זה לא המצב. כישראלים, הגענו לחופש הזה עם הלשון בחוץ ועם אפס משאבים - רגשיים או כלכליים. גם אנחנו ניתן לילדים להירקב בבית בחופש, אבל לא בגלל שהיה כתוב בניו יורק טיימס שכדאי, אלא סתם כי אין לנו ברירה. יכול להיות שהסוד לרגשות אשמה הוריים הוא להפוך כורח לאידאולוגיה - כלומר להפוך הזנחה ל"הורות מאפשרת" ולטעון שמסכים מפתחים ילדים קוגנטיבית. אבל יכול להיות גם שהסוד האמיתי הוא לגייס מידה של סלחנות, גם לילד הנרקב וגם להורה המרקיב, ולהסכים שזה הקיץ שבו כולנו פשוט עושים את מה שאפשר. את מה שאנחנו יכולים.