אמת או חובה
החיפזון מן השטן? בהחלט. ביום רביעי שעבר הודיעה הוועדה למינוי בכירים כי ניצב בדימוס משה צ'יקו אדרי, המועמד לתפקיד המפכ"ל, ייאלץ לעבור בדיקת פוליגרף כתנאי לאישור מינויו. שבוע חלף וברביעי האחרון, בשעה 18:28, העלה ראש דסק הפלילים של חדשות עשר, דורון הרמן, את הציוץ הבא:
אלא ש-41 דקות תמימות לפני הציוץ כבר פירסם איציק סבן, הכתב לענייני משטרה של "ישראל היום", את האייטם הבא:
המצב החמיר שעה ו-32 דקות אחרי הציוץ של הרמן, בשעה 20:00, אז נפתחה המהדורה המרכזית של "החדשות" עם הכתב לענייני משטרה, משה נוסבאום, אשר דיווח כי "גורמים שמעורבים בבדיקה מתרשמים שמשה צ'יקו אדרי עבר בהצלחה את בדיקת הפוליגרף התעסוקתי".
האבסורד הגיע לשיאו 20 דקות אחר כך, כאשר דורון הרמן – הוא ולא שרף – נאלץ לדווח במהדורה המרכזית של חדשות עשר כי "צ'יקו אדרי עבר בדיקת פוליגרף בשעות האחרונות. על פי אינדיקציות שמגיעות אלינו הבדיקה עברה יחסית בשלום".
דורון הרמן נמנע מלהגיב.
רשימות שחורות? אני לא יודע על זה
מאז שנודע, לפני שמונה ימים, כי חתן פרס ישראל ובכיר עיתונאי "ידיעות אחרונות", נחום ברנע, פורש מכתיבת הטור שלו ב"מוסף לשבת", פנו אליו רבים וטובים וביקשו לראיין אותו. ברנע, מצידו, סינן את כל הפניות, למעט אחת: בלילה שבין שלישי לרביעי, בחצות, התייצב באולפן גלי צה"ל. "אמרתי לכולם שאני סגור ב'ציפורי לילה', אין מה לעשות", פתח ואמר למראיינים, עמרי אסנהיים ורוני קובן. "אתם הבטחתם לי מצידכם שאף אדם לא יאזין לנו בלילה, ואני מקווה שתעמדו בהבטחה שלכם". הנה 15 דברים מעניינים שסיפר ברנע באותו ריאיון:
על ירידת הטור שלו:
בעיתונות בכל העולם יש תופעה שלא יודעים מתי לרדת משיגרה מסוימת, ממוסד מסוים. הטור הזה היה מוסד, אין כל ספק. אבל מוסדות לא צריכים להיות לנצח – לא הסוכנות היהודית, לא הקרן הקיימת, וגם לא הטור שלי ב"מוסף לשבת".
על עיתונאים שלא יוצאים לשטח:
בכל פעם שקשה לי אני עולה על האוטו, או על האופניים, לא חשוב, ומחפש את הסיפור בשטח. הוא הרבה יותר מעניין אותי, וגם יש לי בלעדיות מסוימת: אני לא פוגש עיתונאים בשטח... אני גם מבין, אנשים עסוקים. יש רשתות חברתיות ויש הרצאות ויש כל מיני עיסוקים שעיתונאים עושים אותם ואני לא עשיתי. פשוט היה יותר מעניין אותי להיות בשטח.
על אחת השיחות שלו עם נתניהו:
נסעתי יום אחד לחברון, בענייני עבודה מה שנקרא, עמדתי מול מערת המכפלה וראיתי כ-30 חבר'ה במדים ירוקים בלי נשק, הולכים לאורך הקיר של מערת המכפלה, ומאחוריהם הולך אזרח עם רובה. ניגשתי לאחד החבר'ה שעומדים בכניסה עם המגנומטרים ושאלתי מי אלה. הוא אמר:אלה? הטירונות של דובר צה"ל. שאלתי: אז למה הם בלי נשק, אבל מאחוריהם הולך בן אדם עם נשק? הוא אומר: כי האזרח הזה שומר על הילד של נתניהו. פרסמתי את הסיפור הזה, ואז קיבלתי טלפון מראש הממשלה. קודם כל, היה לי רושם ברור שאנחנו לא שני היחידים על הקו. ואז הוא אמר לי: אתה פוגע בביטחונו של בני. אז אמרתי לו: יש לך בן חייל? מה ההבדל בינו לבין אחותו שלא מאובטחת? אז הוא אמר:כי הוא יוצא מבית ראש הממשלה. אמרתי לו: למה חייל צריך לצאת מבית ראש הממשלה?אז הוא אמר:מה הוא יעשה? אמרתי: שיהיה שָלַם בשיזפון, מחנה של השריון, הכי נידח בארץ. שם אף אחד לא היה פוגע בו. אז הוא אמר לי: אבל הוא רוצה להועיל למדיניות החוץ הישראלית. אמרתי: בתור טוראי בדובר צה"ל?! הוא אמר כן. הוא רוצה. אני לא אכנס כאן לשאלה עד כמה הבחור הזה הועיל ועד כמה הוא היה נוכח. הוא (נתניהו) מאוד מאוד כעס.
על הנתק בין נתניהו לבין "ידיעות":
אני לא בטוח, אבל אני מעריך שהוא לא מדבר היום עם אף אחד ב"ידיעות אחרונות", חוץ אולי מהמו"ל.
על מצוקת "ידיעות"בעקבות התפוצצות פרשת תיק 2000:
המצב היה שברגע שזה קרה אנחנו הבהרנו לקוראינו שכל המגע הזה בין ראש הממשלה לבין מו"ל ידיעות אחרונות לא נזל, לא קיבל שום ביטוי בתוצר שנקרא "ידיעות אחרונות"... "ידיעות", באותה תקופה שבה היו השיחות האלה, היה מאוד עוין, מאוד ביקורתי כלפי ראש הממשלה. ynet היה מאוד ביקורתי כלפי ראש הממשלה. כל הדבר הזה לא הסתדר. לא היה מובן לנו למה נתניהו מדבר עם המו"ל שלנו, ולמה המו"ל שלנו מדבר עם נתניהו. אנחנו העיתונאים סבלנו מנתק במגעים שלנו עם לשכת ראש הממשלה. פתאום בא הסיפור הזה, ואנחנו באמת נכנסנו למצוקה גדולה. ומה שעשינו – לא קיבלנו על זה לפי דעתי די פרגון – הבהרנו לקורא בדיוק את המדיניות והקפדנו לקיים את המדיניות.
על עיתון "ישראל היום":
ב"ישראל היום' שלדון הוא הבניין. אם מישהו כותב משהו רע על שלדון – אז יקטלו אותו ב"ישראל היום". טוב, "ישראל היום" הוא לא בדיוק עיתון. הוא בעיקר פרויקט פילנתרופי של אדם שרוצה לגרום לישראלים לחשוב על פי דרכו.
על הרשימות השחורות של "ידיעות":
מה זה רשימות שחורות? תראה, למה אני צריך לסנגר על דבר שאני לא יודע? אני לא יודע על רשימות שחורות. אני לא יודע. אף פעם לא נעמדו ואמרו לי: רגע, הוא ידיד העיתון, על פלוני או אלמוני. אני לא אומר לך שלא אמרו את זה. אני לא יודע. אתה רוצה לחקור אותי תחת אזהרה?בחיי, זה יהיה לא לעניין. כי לא היה. אין לי מניה ב"ידיעות אחרונות". העובדה שזה לא היה אומרת משהו על העיתון.
על ההבדל בין "ידיעות" לבין "וואלה!":
"ידיעות אחרונות" הוא עיתון. "וואלה!" לא היה גוף עיתונאי אף פעם. היה אפילו בסיס לאי הבנה:לקחו עיתונאים כדי שיעשו עיתונות, בגוף שלא מבין מה זו עיתונות. לא מבין מה זה רגישות של עיתונאי שמביא סיפור וכל האגו שלו, וכל המוניטין המקצועי שלו בתוך הסיפור, ופתאום אומרים לא לא לא, בעל הבית לא אוהב את זה. אין דבר כזה בגוף תקשורת... אנחנו בצורה מאוד ברורה הגבנו על העניין הזה בדרך שאומרת בעצם: אם יש איזשהו חשד שהמו"ל כן מתערב – מהרגע הזה הדבר הזה לא קיים, הקורא לא מפסיד שום דבר. וגם את הפרשה הזו כיסינו, סיקרנו, במילים שלא היו פחות בוטות מכל גוף תקשורת אחר.
על ההבדל בין נוני מוזס לבין עמוס שוקן:
עמוס שוקן יושב בישיבות מערכת "הארץ", שבהן הם מנהלים גם את המדינה וגם את העולם, והוא יושב שם, מביע דעה, והכול בסדר. זו דרך לגיטימית לנהל עיתון. זה בסדר גמור. נוני מוזס לא יושב בישיבות המערכת. אני לא יודע בעד איזו מפלגה הוא מצביע. אני לא יודע. אני אפילו לא יודע את השקפת עולמו במובן הרחב של המילה.
על יחסיו עם אהוד אולמרט:
אני הייתי מאוד ביקורתי כלפי אהוד אולמרט, בשני צמתים מאוד מאוד מרכזיים בחייו: האחד - מלחמת לבנון השנייה, והשני - המשפט. כתבתי 'אהוד בְּרַח'. אני כן מקיים סוג של ידידות עם אהוד אולמרט, ואני ביקרתי אותו קשות.
על כישרון הכתיבה שלו:
אין לי כל כך. אני צווארון כחול בתחום העיתונות. אתה רוצה דוגמה לאדם שכותב קל, כותב זריז וכותב קריא מאוד?יאיר לפיד. הוא באמת דוגמה בשבילי לאדם שבדקות כותב. כישרון הכתיבה לא טבעי לי, ולכן אני משקיע עבודה. אני כמו פועל בניין. לא כמו, איך להגיד לך, משורר.
על שבוע העבודה שלו בעת כתיבת הטור:
ביום שני אני מתחיל להיכנס לבהלה גדולה. מה יהיה השבוע. אני לא מתגעגע לבהלה הזו... בתודעה שלי אני מתחרה בעצמי. יש בעלי טורים טובים מאוד במקומות אחרים – אני לא נושא אליהם את עיניי. אני מתחרה בעצמי, בטור של שבוע שעבר, בטור מלפני שבועיים. הדבר שהיה הכי הורג אותי זה שהיו אומרים לי: 'שמע, השבוע היה קצת חלש אבל...'. אני הייתי משתגע. ימים שני שלישי הם ימים של פעילות, הרבה תנועה בלי כדור. אתה הולך למקומות ואתה לא יודע אם ייצא מזה משהו או לא ייצא מזה משהו, ובפנקס מצטברים דברים. ואז מגיע יום רביעי בלילה: 200 גרם פיסטוק, שני גביעי גלידה גדולים שקונים אותה שניים בהנחה. ואני עובד ואני גומר את זה ביום חמישי אחרי הצהריים, ואני מרגיש שפספסתי. שזה לא היה בדיוק כמו שרציתי. וביום חמישי ממשיכים הטלפונים... אז בגדול זה כמו חציבה, זה לא כמו שרבוט של ציור... החוכמה של לכתוב טור הוא שזה ייראה כאילו הוא נעשה ב-15 דקות, בזמן שזה נעשה ב-12, 14 או 16 שעות... אני אף פעם לא הייתי בטוח שזה יסתדר בסוף. יש כאלה שההנחה שלהם היא שיהיה בסדר. להיפך, אני נכנס לכל התהליך הזה בפסימיות גדולה. בתחושה שהעוגה הזו לא תתרומם בתנור.
על הטענה כי פרש מכתיבת הטור בגלל הצטרפותו של עמית סגל:
אתם באמת לא חושבים את זה. אתה שואל את זה כי אתה חייב לשאול. הרי אתה לא באמת מאמין בזה. אני אגדיר את זה אחרת ברשותך: שתי רכבות חולפות במקום שבו יש שתי מערכות פסים. שתיהן חולפות אחת לכיוון אחד והשנייה לכיוון שני. בסרטים אתה מכיר את זה שרואים את החלונות והנוסעים. זה מה שהיה... אני לא הייתי מעורב בכניסתו של עמית עכשיו, אבל תשאלו את עמית: כשהוא עוד היה כתב פרלמנטרי של גלי צה"ל, אמרתי לו: למה לא תעבור לעבוד ב"ידיעות אחרונות"? למה, כי הוא בחור מוכשר.
על בעלי הטורים ב"ידיעות":
בעלי הטורים ב"ידיעות אחרונות" – אני פעם השוויתי אותם לנזירים בוואדי קלט. לכל אחד מהם יש מערה, ומעלים לו את האוכל בסל נצרים. אין תיאומים. אין מאפיה שמאלנית, מאפיה ימנית. סימה קדמון ואני לא מתאמים את עבודתנו.
על העתיד:
אני מנסה לגבש מתכונת אחרת לעבודה. אני לא מתתי. אני מרגיש השבוע כמו טום סוייר שראה את ההספדים עליו מחלון הכנסייה ושמע עד כמה הוא היה נפלא למרות שהוא היה חי.
דברים בשם אומרם (1): גיל סמסונוב VS נחום ברנע
ואם כבר נחום ברנע וגלי צה"ל: בשבת האחרונה התראיין הפרסומאי גיל סמסונוב, בעברו הרחוק דובר הליכוד וחבר הוועד המנהל ברשות השידור, לעידן קוולר בתכנית "שישבת", ונפרד בחום מברנע במילים הבאות (לא נגענו):
אני רוצה לדבר על שיחוק השבוע, שמוביל לנפילה: אז השיחוק הוא ל"ידיעות אחרונות", שהתחמש בעמית סגל, שצובע את "ידיעות אחרונות"חזרה כעיתון של המדינה, ומשקף את שני הזרמים. נותן מגוון שכל כך מתבקש כאן בארץ על ידי הישראלים, שרוצים כלי תקשורת מגוונים, כמו הכלי הזה שאנחנו מדברים בו עכשיו. מי שהעצים את המהלך הזה היה נחום ברנע, שפרש השבוע במפתיע מכתיבה במוסף "ידיעות", ברגע שעמית סגל הגיע, וכך ברנע הפך את עצמו לנפילת השבוע, כי הוא מתאדה אחרי עשרות שנים, אבל בלי שהוא השפיע על ישראל.
אז אני מציע טור סיכום לנחום ברנע: סליחה שטעיתי; סליחה שהזהרתי ממנחם בגין שהתגלה כדמוקרט גדול וגם כעושה שלום; סליחה על שהאמנתי במזרח תיכון חדש וקיבלתי אסלאם רצחני, קנאי, של דאעש, חיזבאללה וחמאס; סליחה שתמכתי בשלום של אוסלו וקיבלנו טרור; סליחה שכפרשן גיניתי את מתנגדי אוסלו – נתניהו, שרון, ריבלין ואחרים – אבל הם צדקו; סליחה שתמכתי בהתנתקות וגיניתי את מתנגדיה – גם בוגי, גם נתניהו, גם ליברמן ואחרים; סליחה שתמכתי בהסכם הגרעין של איראן – במחוללו גם, אובמה – סליחה כי איראן השתחררה ופרצה מאז לתימן, לסוריה, ללבנון, הגיעה עד הגבול שלנו; וסליחה אחת גדולה, אחרונה – של נחום ברנע בשמי – סליחה שהייתי בין מחוללי תקשורת הדעה, שביטלה את תקשורת המידע; סליחה שגרמתי לחוסר אמון של יותר מחצי מהעם לעיתונאים ולתקשורת, בו בזמן שישנם כל כך הרבה עיתונאים, רבים וטובים, שחושפים אמת, מדווחים עובדות, שכל כך חיוניים לדמוקרטיה.
נחום ברנע נמנע מלהגיב.
דברים בשם אומרם (2): סוג של ספרינט שאף אחד לא מרוויח ממנו
לאיראנים יש מנהג. אחת לחודשיים שלושה הם משגרים איום/מדווחים על טכנולוגיה חדשה שמתבררת כפייק טכנולוגיה. התקשורת הישראלית ממהרת לתרגם ולפרסם עם תמונות של טילים מפחידים וכל הצדדים מרוצים – האיראנים שהפחידו, הישראלים שקיבלו אישור לכך שהאיראנים מפחידים וחוזר חלילה.
שימוש קצר בגוגל חושף שלרוב האיום שהושמע, הושמע כבר בעבר מאותו גורם ממש לפחות שלוש פעמים מאז 2012 ואין בו שום חדש. אלה בדיוק המקומות שבהם עיתונות אחראית צריכה לבחון את הידיעות ולא להיות חלק ממעגל הלוחמה הפסיכולוגית. לדווח עובדות ולא איומים חוזרים ונשנים.
אחת הסיבות שזה ממשיך לקרות, היא חוסר יציבות תעסוקתית בעיתונות. לרוב, מי שמתרגם לכם את הידיעה הוא עיתונאי צעיר מאוד ללא פרספקטיבה או יכולת לעמוד מול נרטיבים חזקים או בכלל להבין אותם. אני יודע כי הייתי שם. איומים מצד איראן מייצרים אחלה כותרת, אבל הם כמעט אף פעם לא עיתונות טובה.
לעיתים קרובות מדי אנחנו נכנעים לעדריות. האתר ההוא פירסם כבר לפני שעה וזה לפני חצי שעה וזה היה במבזק של אלה ושל אלה. העבודה העיתונאים הופכת לסוג של ספרינט שאף אחד לא מרוויח ממנו. הלוקסוס של שידור ציבורי הוא שהוא לא חייב להיות כזה, למרות שהפיתוי ללכת עם העדר כל הזמן שם.
(ערן סיקורל, עורך חדשות החוץ של כאן רשת ב', בסדרת ציוצים)
הציטוט מול המציאות (1): יאללה שטייניץ, תן גז
הציטוט: "ועכשיו לכותרת המדינית שלנו הערב: אחרי שנתיים של דיונים אנחנו מפרסמים לראשונה על הסכם היסטורי שהושג להנחת צינור הגז שיחבר בין ישראל לאירופה. על ההסכם חתומות ארבע מדינות – ישראל, יוון, איטליה וקפריסין בגיבוי האיחוד האירופי – ובמרכזו הנחת צינור הגז התת ימי הארוך והעמוק בעולם" (דנה ויס, "חדשות סוף השבוע", 24.11.2018).
המציאות: 1. "אנחנו מפרסמים לראשונה על הסכם היסטורי" – חמישה ימים לפני דנה ויס ב"החדשות" פרסמה אורה קורן ב"דה מרקר" על אותו הסכם בין ישראל, יוון, קפריסין ואיטליה, שצפוי להיחתם בסוף דצמבר. 2. "על ההסכם חתומות ארבע מדינות – ישראל, יוון, איטליה וקפריסין" – הדיונים אמנם הושלמו, אבל ההסכם, שטרם אושר סופית, עשוי להיחתם רק בחודש הבא.
הציטוט מול המציאות (2): נו, הסרט הזה, שנגמר ב"שן"
הציטוט (1): "ההשראה לסביבון הלימבו הוא הסרט 'אינסקשן' בכיכובו של לאונרדו דיקפריו" (אתר "ישראל היום" על הסביבון שמסוגל להסתובב לא פחות מ-27 שעות, 27.11.2018).
הציטוט (2): "ההשראה לסביבון הלימבו הוא הסרט 'אינפקשן' בכיכובו של לאונרדו דיקפריו" (עיתון "ישראל היום" על הנ"ל, 27.11.2018).
המציאות: שמו של הסרט הנ"ל אינו "אינסקשן" וגם לא "אינפקשן", אלא "אינספשן".
נגד מימון זר (אלא אם מדובר בטיסה לברלין פלוס שלושה לילות במלון)
לפני שלושה חודשים שידרה ליטל שמש, עיתונאית ומגישה בערוץ 20, טור נוקב נגד ממשלות באירופה שמימנו ארגונים תומכי טרור. "היום פירסם ארגון המחקר NGO MONITOR כי ממשלות שוויץ, דנמרק, שבדיה והולנד הודיעו כי יפסיקו במיידית את המימון המשותף שהעניקו לַָארגון הפלסטיני WATC, וגם הודיעו כי יפתחו בחקירה סביב המענקים שניתנו לארגון", אמרה שמש. "ההחלטה התקבלה לאחר שלפני כחודשיים הארגון היה שותף בחניכת מרכז נשים בכפר בורקה על שם המחבלת דלאל מוגרבי". בהמשך הזכירה כי ארגון WATC קיבל מימון של חצי מיליון דולר מאותן ממשלות זרות בין 2014 ל-2016.
ולמה נזכרתי בטור המכונן של שמש דווקא עכשיו? כי לפני שבוע המריאה אותה שמש לשלושה ימים בברלין. הטיסה והאירוח במלון ארבעה כוכבים, במיקום טוב במרכז העיר, מומנו על ידי קרן קונראד אדנאואר, המשתייכת למפלגת השלטון בגרמניה, שבראשה עדיין עומדת אנגלה מרקל. בפברואר 2017 פירסם ארגון המחקר NGO MONITOR, אותו ארגון ששמש ציטטה בטור, דו"ח על הקרן. נאמר בו, בין השאר, כי בין השנים 2011 ל-2013 העבירה קרן קונראד אדנאואר כמעט 150 אלף דולר לארגון הפלסטיני "מיפתח", שפירסם מאמר ש"חזר על עלילת הדם האנטישמית כי יהודים משתמשים בדם נוצרי לאפיית מצות".
לסיכום: שמש יצאה נגד ממשלות באירופה שמימנו ארגונים פלסטינים תומכי טרור, אך המריאה לאירופה על חשבון קרן שמימנה ארגון שפירסם עלילת דם אנטישמית.
ליטל שמש, תרצי להגיב?
"אני שמחה שאתה מתעניין בנושא. בבדיקה מהירה ופשוטה היית מגלה שמשנת 2013, קרן קונראד הפסיקה לאלתר את המימון לארגון 'מיפתח' לאחר שהסיפור נחשף. באופן כללי, מימון ארגונים הוא לא חלק משיטת העבודה שלהם. אני גם נוהגת להעביר ביקורת רבה על הפלסטינים, והשתתפתי במפגשי הדברות איתם, זה גם אסור כעיתונאית? או שזה בסדר?".
דיווח קר מהשטח
ברביעי שעבר העלתה חברת החדשות בדף הפייסבוק שלה את הפוסט הבא, מלווה בסרטון:
הפוסט עלה ב-16:59. כעבור פחות משעה, ב-17:46, ניחתה עליו מקלחת קרה מהגולש עידן סטרוביציק. "השעה שם כרגע היא שעת בוקר (אפילו ברגע פרסום הפוסט הזה על ידי העמוד), והווידאו הזה רץ כבר כמה שנים", הגיב. "חג ההודיה הוא מחר. אבל למה לא לנצל את זה שרוב הציבור לא יבדוק את זה. הנה הווידאו ש'צולם עכשיו' מ-2016". למחרת ב-10:33 נאלצו בחדשות להסיר את המילה "עכשיו" מהפוסט.
בחברת החדשות נמנעו מלהגיב.
הבשורה על פי "מעריב"
ולכאורה עסקנו בשלנו, רק בשלנו, בלי לבקש גדולות ונצורות. שלווה מופרת, וכבר הטלפון מצלצל. על הקו, כרגיל, הקונספירטור.
"לאחר שסוף סוף ענית לי, הורביץ, אתה מוכן לקבל עכשיו את הבשורה?", הוא פתח.
"מה זאת אומרת? איזו בשורה?", נלחצתי.
"איזו בשורה שאתה רוצה, אבל חשוב מאוד שתקבל אותה אחרי משהו, ולא סתם ככה על בטן ריקה", הטעים הקונספירטור. "אז תודיע לי כשאתה מוכן, בסדר?".
"נדמה לי שאני לא כל כך מבין על מה אתה מדבר", גמגמתי.
"טוב, בזה אין שום בשורה", הוא הפטיר. "אני אשאל אחרת: מה משותף לישו ולאתר 'מעריב אונליין'? יודע?".
"שניהם הביאו בשורה?", ניסיתי.
"בדיוק, הורביץ", הריע הקונספירטור. "הוואטסאפ שלך פנוי עכשיו?".
"פנוי בשביל מה?", שאלתי.
"בשביל מה, נו בשביל מה?", התעצבן הקונספירטור. "בשביל לקבל את הבשורות הרבות והמגוונות, כמובן. הנה, מתחיל לשלוח עכשיו:". 
"נו, הורביץ? מה אתה אומר?", סיכם הקונספירטור.
"מה יש לומר כשאין מה להגיד", התחמקתי.
"דווקא יש לי רעיון", הציע הקונספירטור. "אולי לאחר שהצלחתי לפצח את נוסחת הפוסטים של 'מעריב אונליין' – הגיע הזמן שבאתר יקבלו סוף סוף את הבשורה?".
"נשמע כמו רעיון טוב", הרהרתי. "אבל איך הבשורה תגיע אליהם?".
"על ידי כך שתפנה אליהם ותבקש תגובה", זעף הקונספירטור וניתק.
באתר "מעריב אונליין" נמנעו מלהגיב.
ואם כבר בשורות, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת", בערוץ 10 ובערוץ 20, ש-mako מתחרה באתר "וואלה!" ושהח"מ משלים הכנסה ברצועת הבוקר של "קשת".
לטור מהשבוע שעבר: למה נחום ברנע פרש מהטור דווקא עכשיו?
כתבו לאביב הורביץ: aviv.hurvitz@mako.co.il