למרות שכל ההורים רעדו מהאיומים להשבית את פתיחת שנת הלימודים, בתוך תוכנו כולנו רוצים אחת כמו יפה בן דויד בעבודה שלנו. היא לוחמת, היא נלחמת, היא סוחבת אחריה, היא סוחפת איתה ובסוף היא גם מנצחת. יש בה משהו שגורם אפילו לכותבים של "ארץ נהדרת" לקחת אחורה וליהנות מהכותרות שלה ולתת לתום יער המוכשרת חומרים לעוד חיקוי מוקצן שאפילו את יפה הוא מצחיק.
אבל עזבו רגע את האופי של יפה ואת הניצחון הגדול שלה. תחשבו רגע על המורים והילדים שלנו. למה שלא נהיה כמו כל העולם? למה שהמורים שלנו לא יגיעו לבית הספר עם חיוך וים של מוטיבציה כי בסוף החודש המחיר משתלם בחשבון הבנק? למה?! אני לא מבינה!
הרי הילדים שלנו הם היהלומים שלנו, והמורים מלווים את הילדים שלנו מינימום 6 שעות ביממה ואחראים לא פחות מאיתנו ההורים על החינוך וההשכלה של הילדים. תפנימו טוב טוב: המורים מחייכים - הילדים זוכים, המורים מבואסים - הילדים נפגעים. זה פשוט וזה ברור לי כמו השמש.
אני רוצה - וכמוני הורים רבים - שהילדים שלנו יהיו בידיים הכי טובות. שהזיכרון מבית הספר יהיה מתוק ומועיל. ההשפעה שיש למורים על הילדים שלנו היא עצומה ואני יכולה להעיד שיש מורים שאני לא אשכח כל חיי: המנהל האגדי סרוסי שלא ויתר על אף ילד בבית הספר שלמדתי בו בדימונה; המורה מרים - צנועה, דייקנית, דואגת וחייכנית במידה, שיכולתי להקשיב לה שעות. מכל מלמדיי השכלתי, ואם יפה בן דויד דואגת למורים, תפקידנו להיות איתה ולתמוך בה כי בדרך עקיפה הילדים שלנו הם הפרי של כל המאבק הזה.
המורים, המנהלים, הגננות, הסייעות וכל מי שעובד בחינוך ילדנו צריך לקבל את התנאים הטובים ביותר. חד וחלק. לא יכול להיות מצב שבמקום לכבד ולחבק אותם, הם הפכו להיות שק החבטות של מדינת ישראל.
טוב ששרת החינוך יפעת שאשא ביטון תמכה, ברוך השם ששר האוצר אביגדור ליברמן מנע את השביתה. טוב שכולם השכילו שהבקשות לא בשמיים. תותחית יפה בן דויד, ומה שלה שלה. כל אחד רוצה את יפה בן דויד בחיים שלו.
אופירה,
אמא של אמלי, אריאל ואייל