כשאומרים באמריקאית "סרט ז'אנר" מתכוונים לא לקומדיה או לדרמה, אלא לז'אנרים מובהקים שמושכים קהל בגלל מה שהם עוד לפני השאלה על מה הם - סרטי אקשן ואימה, מותחנים, מד"ב, לצורך העניין גם מערבונים. סרטי ז'אנר כאלה לא נעשים מספיק בישראל, וכמעט בכל פעם שאחד כזה כן מופיע, מתברר שגישה מקומית למסורת הוליוודית היא לכל הפחות מעניינת (ר' סרט האימה "כלבת" והמותחן הפסיכולוגי "מי מפחד מהזאב הרע" של אהרון קשלס ונבות פפושדו כדוגמאות מוצלחות במיוחד). לרשימה הקצרה-מדי מצטרף עכשיו "כביש הסרגל" של מיה דרייפוס, סרט שנענה לכל כללי המותחן הבלשי ההוליוודי - כולל קריצות לגרסאות המקומיות שצמחו לו בסקנדינביה ובקוריאה הדרומית - ובאותה נשימה גם סרט מאוד-מאוד ישראלי. אין ספק שהשילוב הזה נוצר לגמרי במודע, ועל הצהרת הכוונות הזאת כבר מגיעות לדרייפוס תשואות.
דפנה (טלי שרון) היא חוקרת משטרה שהייתה קצת יותר מדי עצמאית ופרועה בתל אביב, אז הגלו אותה לעפולה. שם היא נופלת על היעלמותה המסתורית של אלמנת מלחמה צעירה בשם אורלי אלימלך, וכמו שאנחנו יודעים שקורה כשמשהו אפל מתרחש במקום קטן, מתברר שיש בעיר גורמים שלא מעוניינים שהתעלומה תיפתר.
כאמור מדובר במותחן משטרתי-בלשי, וככזה מוטב שלא לפרט יותר מדי בנוגע לעלילה, אבל כמה דברים אפשר לגלות ללא חשש ספוילר: עידן עמדי משחק גבר עם תפקיד מרכזי הן בחקירה והן באופן שבו היא משתלטת על חייה של דפנה; יגאל נאור ושרה פון שוורצה מגלמים בני משפחה מקומית שנדמה שמסתירה משהו; ובועז קונפורטי ודיקלה משחקים את השוטרים הוותיקים יותר בתחנת עפולה, על כל המשתמע מכך ביחס לדפנה ולחקירה.
אני רוצה להתעכב על היחסים בין דפנה למתן, דמותו של עמדי: אלה בנויים בדיוק כמו היחסים הקלאסיים בין הבלש לפאם-פאטאל, האישה הפתיינית שהייתה חלק בלתי נפרד מהז'אנר בהוליווד הישנה. דרייפוס מהבחינה הזאת לוקחת קלישאה ומשתמשת בה אז-איז, רק בהיפוך מגדרי; קבלו את הגבר הפתייני. שלל מוטיבים נוספים ב"כביש הסרגל" הם קלישאות הז'אנר בלבוש ישראלי ו/או נשי - החל באופל שמסתתר בעיירה (סליחה על זה, עפולה), עבור בשוטר/ת חסר/ת המשמעת וכלה בגורמים במשטרה שמהווים יותר בעיה מאשר פתרון. לצד ההמרות המגדריות והגאוגרפיות מציג הסרט עוד שני מוטיבים ישראליים מאוד: השתייכותה של הנעדרת למשפחת השכול, וההעדפות הקולינריות של דפנה, שנראית יותר מפעם אחת עם כתמי טחינה על חולצתה ו/או שפתיה. במילים אחרות, סרטה של דרייפוס מדגיש שוב ושוב שהוא כמו מותחן על בלש משטרה אמריקאי, רק בישראל ועם בלשית - וזה פוגם שוב ושוב בחוויית הצפייה.
"כביש הסרגל" הוא מותחן מוצלח בסך הכל, אבל אי אפשר להשתמש בקלישאות בלי לצאת קצת קלישאתי בעצמך, ואי אפשר להזכיר כל הזמן לצופה שזה רק תרגיל - ומה לעשות, סרט שחושף שוב ושוב את הטריק שלו, שהטריק הוא כמעט הסיבה לקיומו, הוא בהגדרה רק תרגיל - בלי לשלם על זה מחיר. במקרה שלי זה בא בשני תשלומים: ראשית, עפולה הקולנועית הזאת והפאם פאטאל הזה ממין זכר וכיו"ב לא יצרו אצלי שום תחושה של אמינות, אלא של "זה רק סרט". שנית, וכפועל יוצא מהתחושה הזאת, העניין כולו לא עבד עליי רגשית. צפיתי בתרגיל, הגבתי כמו לתרגיל.
למען הסר ספק, אני חושב ש"כביש הסרגל" הוא תרגיל מוצלח. טלי שרון, שכיכבה גם ב"ההיא שחוזרת הביתה" של דרייפוס, נותנת הופעה מהסוג שזוכרים; עמדי עושה יופי את הקטע של סמל הסקס והטיפוס שהגיבורה יודעת שהיא צריכה לשמור ממנו מרחק אבל לא מצליחה; ומהצד השני של המצלמה, הפריימים והצבעים שיוצר עמית יסעור הולכים פשוט מושלם עם מה שדרייפוס עושה כאן, מין תחושה של חום ישראלי כבד כל כך שאפשר ממש לראות אותו. שווה צפייה? לגמרי. מייצג משהו בריא ונחוץ לקולנוע שלנו? בהחלט. פשוט לא סרט גדול.
