אלי (מיכאל מושונוב) הוא ישראלי שמתגורר בשיקגו ומתפרנס שם כמדריך שחייה. כשהוא מקבל הודעה על כך שאביו נפטר - הודעה שתגובתו אליה מעידה שהיחסים בין השניים היו לכל הפחות מורכבים - הוא עולה על מטוס לישראל כדי לטפל בענייני העיזבון. ביקור המולדת מפגיש אותו מחדש עם חבר ילדות בשם יותם (עופרי ביטרמן) ומזמן לו היכרות גם עם ארוסתו של יותם, איריס (אושרת אינגדשט), מנהלת חנות פרחים. בשלב הזה יוצאים שני החברים לטיול קצר שמשנה את הכל עבור כולם, עזבו למה ואיך; העיקר הוא שבנקודה העלילתית הזו מתחיל "אמריקה" של אופיר ראול גרייצר ("האופה מברלין"), או לפחות מתחיל מחדש כסיפור על שני גברים, אישה ואשמה.
אני חושב שאם 20 דקות לתוך "אמריקה" הייתי מנסה לנחש לאן הסרט הזה הולך, הייתי מדייק ב-80% לפחות. זה לאו דווקא לגנותו - הרי נוסחתיות מסוימת אופיינית כמעט לכל סרט ז'אנר, ולאו דווקא פוגמת בהנאה - וממילא הכשל הגדול כאן אינו מתחום המקוריות, אלא ממחלקת האמינות. פשוט לא קניתי את הסרט הזה, לא את הסיפור שהוא טווה ולא את הדמויות שבמרכזו. יותר מזה, הייתה לי תחושה שההופעות הבינוניות של מושונוב וביטרמן נובעות מכך שגם השחקנים לא האמינו עד הסוף לדמויות שהם מגלמים או לא הבינו עד הסוף את המניעים שלהן (במקרה של ביטרמן, החוליה החלשה בקאסט, זה כמעט בלתי נמנע: לדמות שלו אין ממש מאפיינים או מניעים, רק דברים שקורים לה).
אז "אמריקה" לא מפתיע, לא אמין - אבל גם לגמרי לא רע. חלק מזה, הרבה מזה, מתנקז לתוך ההופעה הנהדרת של אינגדשט; הדמות שלה מקבלת יותר מהתסריט, יותר רקע וגם יותר קונפליקט, והשחקנית בת ה-32 מוציאה מזה תפקיד שאמור למצב אותה בפרונט של הקולנוע הישראלי לאחר שכבר הוכיחה את עצמה בטלוויזיה ("שכונה") ועל הבמות, של הפסטיגל ושל התיאטרון ("השבועה"). וככל שהסרט הלך יותר עם הדמות שלה - אני מזכיר, מוכרת פרחים בשם *איריס* - ככה התחלתי לחשוב שאולי גרייצר בכלל לא מעוניין שנאמין להתרחשויות או שנופתע מהן, כי אולי "אמריקה" הוא בכלל מעשייה או משל שבו הכל ידוע מראש, קצת כמו בטרגדיה יוונית רק עם תסביך משיח במקום היבריס. אולי זה מסביר למה אלי שינה את שם המשפחה שלו מגרינברג לקרוס, צלב?
127 דקות נמשך "אמריקה", הרבה יותר מהממוצע הצנוע של הקולנוע הישראלי. הוא גם מחולק לאפיזודות, סימן היכר של יצירה שלוקחת את עצמה ברצינות, וחוץ מזה הוא נפתח עם אקדח - ממש אקדח, ובעצם יותר מאחד - שנתלה מילולית על הקיר במערכה הראשונה אבל לגמרי לא יורה באחרונה, במה שנראה (לי לפחות) כהתרסה מול הקונבנציה העלילתית המקובלת. יומרות זה טוב, התרסה זה אחלה, והסרט מצליח ברגעים הטובים שלו גם להציע כיסוי לכל זה: הנה, אומר לנו גרייצר, יכולתם לנחש לאן זה הולך ועדיין נשארתם במתח. הנה, הבנתם שזה לא יכול לקרות בשום מציאות ועדיין נסחפתם. זה די מתקזז עם העובדה שברגעים הרעים שלו, "אמריקה" נראה כמו עיבוד קולנועי-אזרחי ל"לילה לא שקט" של שלמה ארצי.
אם אהבתם את "האופה מברלין", סביר שתאהבו גם את סרטו השני של גרייצר. יש ביניהם לא מעט מן המשותף, למשל לטון המלודרמטי והנטייה לסימבוליזם. אני חשבתי ש"האופה" היה מקרה נדיר של סרט שהאמצע שלו מעניין הרבה יותר מההתחלה ומהסוף, והאמת היא שזה עוד מכנה משותף - כי גם "אמריקה" מתחיל חלש ונגמר חלש (אפילו מאוד חלש), אבל בין לבין עושה כמה דברים נורא נורא יפים.