"לקרוא את לוליטה בטהרן" הוא הפקה מרגשת. עוד ב-2017 פנה ערן ריקליס ("צומת וולקן", "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש") לסופרת אזאר נפיסי והציע לה לעבד למסך את רב המכר האוטוביוגרפי שלה; במסגרת שיתוף הפעולה הלא-מובן-מאליו בין הבמאי הישראלי לכותבת האיראנית החליט ריקליס ללהק לסרט רק שחקניות ממוצא איראני, ולתפקיד הראשי הצליח לגייס את גולשיפתה פארהאני, שלא נכנסה לארצה מאז 2012 לאחר שתגובת השלטונות לצילומי עירום שלה במגזין צרפתי כפתה עליה גלות. פארהאני נמנעה מאז מהשתתפות בסרטים שעוסקים ישירות באיראן, אבל לגלם את דמותה של נפיסי היא הסכימה, ואילו בצד הישראלי ליהק ריקליס לתפקיד אמה את ריטה, ופרגן לה ולנו הופעה קולנועית נדירה שלה, ועוד בפרסית.
אבל "לקרוא את לוליטה בטהרן" הוא לא סרט מרגש. סיפורה של המרצה לספרות אנגלית שלימדה יצירות מופת מערביות באיראן של האייתוללות, תחילה באוניברסיטה ואז בקבוצת קריאה של נשים בלבד, מוגש באופן מודע כל כך לחשיבותו שאפשר אולי להנהן בהסכמה מול אמירותיו או להניד ראש מול העוולות שהוא מציג, אבל אני מתקשה לדמיין צופים שייסחפו איתו. הבעיה טמונה בתסריט מאת מרג'ורי דיוויד, שכאילו מתבלבל בין השאלה "על מה הסרט" לשאלה "מה קורה בסרט". כלומר כן, זה *על* מה שקרה לנשים באיראן לאחר המהפכה האיסלאמית ב-1979, אבל במקום שזה יהיה הרקע להתרחשויות והסאבטקסט של הדיאלוגים, זה הטקסט עצמו וההתרחשויות עצמן. הכל כאילו בא להמחיש או להמחיז את התמה של גזל החופש, אבל כמו שהיה עושה את זה דיווח עיתונאי: הנה מישהי בכלא על לא עוול בכפה, הנה השומר בכניסה לאוניברסיטה מתעמת עם הגיבורה שמסרבת לעטות חיג'אב, הנה שיחה על חופש הביטוי במדינה. זה טיפול גס, כלומר במובן של ההפך ממעודן, וזה הופך את הדמויות ואת הקונפליקטים למסומנים, לסמלים. וקשה מאוד להתרגש ממישהו שמסמל משהו במקום להיות פשוט הוא, או במקרה הזה היא.
מתוך נאמנות למקור הספרותי, הסרט מלווה את נפיסי כמעט מתחילת המהפכה, דרך השינויים באוניברסיטה שבה לימדה ובאווירה בקורס שלה, מתעכב על חיי המשפחה שלה ועל סביבתה הקרובה, ורק אז מגיע ללב העניין - קבוצת הקריאה של שבע הנשים, כולן חברותיה הקרובות. עיבוד נועז יותר או מחויב פחות למקור היה אולי מוותר על כל המסביב ופשוט נצמד למועדון הקריאה, שבו אכן מופיעות הסצנות היחידות שאפשר לתאר כאנושיות. יש למשל רגע שבו הנשים מנסות ללמוד ריקוד, וכשלרגע שוכחים דיוויד וריקליס להפעיל את אחת הדמויות כפרשנית לענייני תרבות ומגדר, הסרט מתעורר פתאום לחיים. אבל זה קורה רק בסצנות ספורות מתוך פרק שמלכתחילה לא מקבל מספיק פוקוס, והאפקט הולך לאיבוד בתוך הדידקטיות הכללית של היצירה.
נפיסי כתבה את ספרה בגוף ראשון. אלה זיכרונות של אינטלקטואלית שמתעכבת על דקויות ביצירות הספרותיות שלימדה יותר מכפי שסרט חפץ חיים (וצופים) יכול להרשות לעצמו, והעיבוד הקולנועי אכן מתעכב פחות על ההיבטים האלה. אבל הסרט גם כאילו שוכח שיש הבדל בין קריאת זיכרונותיה של אישה לצפייה בסצנות שאמורות להחיות את הזיכרונות האלו. כי בניגוד לאדם שכותב מדם לבו על האסון של מדינתו, קשה מאוד להאמין לרגע שבו (למשל) נפיסי אומרת לבעלה, "בתרבות שלנו מפרידים בין סקס ואהבה לרגש". מילא הניסוח, אבל למי היא באמת אומרת את זה - לו, שיודע את זה, או לנו, ששוב שומעים הרצאה במקום לצפות בחתיכת חיים? או הרגע שבו הוא אומר לה, "ממשלות באות והולכות, אנחנו אלה שנשארים": מי מדבר ככה?
זה לא ממש סרט רע. הכוונות הטובות שלו מצילות אותו במובן הזה, האורך (108 דקות) מונע מהעלילה להימרח שלא לצורך, והדידקטיות שלו לפחות אינה מידרדרת לכדי הטפה. אבל התסריט המאולץ והמאלץ מונע מהשחקנים לזרוח - פארהאני ממש קורסת בתפקיד הראשי - והחוויה כולה מתסכלת, כי מהר מאוד אנחנו מבינים מצוין את העולם שמתואר לנו, ובמקום לצלול לתוכו אנחנו כל הזמן משקיפים עליו מבחוץ ומלמעלה כמו אנתרופולוגים.
בעוד אחת מהסצנות שבהן הדיאלוג לא מצליח להיות אמין כי הוא מפר את הכלל הראשון של התסריטאות - "תראו את זה, אל תספרו את זה" - נפיסי אומרת בסערת רגשות, "אני לא רוצה לייצג שום דבר, אני רק רוצה להמשיך לחיות". לגמרי במקרה, המילים מסכמות במדויק את הכשל של "לקרוא את לוליטה בטהרן": הדמויות כאן כל כך מייצגות שהן פשוט לא חיות.
