"גולדה" אינו ביוגרפיה קולנועית, וטוב שכך: הרי סיכום דמותה ופועלה של גולדה מאיר במגבלת דקות של סרט יהיה מקרה מובהק של תפסת מרובה. במקום ליפול למלכודת הזאת, הבמאי גיא נתיב הולך בדרכו של "שעה אפלה": כמו שסרטו של ג'ו רייט צמצם את העיסוק במנהיגותו של צ'רצ'יל לימים הקשים ביותר של בריטניה במלחמת העולם השנייה, כך "גולדה" מתרחש (כמעט) כולו בימים הראשונים של מלחמת יום כיפור. סרטו של נתיב לא מתעניין כמעט בכלל בסיפור חייה של גולדה; זה נטו חקר דמות בראי משבר, הבנת האישה והמנהיגה דרך מעשיה, דבריה ורגשותיה ברגעים הקריטיים ביותר של כהונתה ושל המדינה. "גולדה" נותר נאמן לאג'נדה הזו לאורך 100 דקותיו, והוא ראוי לשבח על עקביות תסריטאית בפרט, ואמנותית בכלל. בעצם, רק דבר אחד פוגם ביצירה מוּנעת-הדמות הזאת: אי אפשר בשום אופן להאמין לדמות הזאת.
הסרט כולו יושב על הלן מירן, שנטמעת בהצלחה בתפקיד פר סצנה - אבל בתצרף שהוא "גולדה" לא הצליחה לשכנע אותי לרגע באותנטיות של הגיבורה. וזה כבר לא באשמתה של מירן, אלא של התסריט מאת ניקולס מרטין, שנמנע באופן מוחלט מכל ביקורת על מאיר. לא רק שהיא מצטיירת כמי שלא היה רבב בהתנהלותה בהקשר הספציפי של מחדלי יום כיפור – במובן הזה אפשר לומר שהסרט פשוט מיישר קו עם מסקנות ועדת אגרנט – אלא שהדמות כולה מוצגת כאימהית, מלאת חמלה, נטולת אגו, נבונה, שקולה גם כשהגנרלים מאבדים את זה, שנונה, משעשעת, עתירת רגש. מרטין לא כתב לה חולשה אחת, תכונה אחת שנויה במחלוקת, רגע אחד שבו האגו שלה כאדם וכפוליטיקאית מאפיל על תחושת האחריות שלה כמנהיגה. לא קניתי את זה, ולכן לא קניתי את "גולדה".
למרות המכשלה הבסיסית הזאת, הבימוי של נתיב הופך את "גולדה" לסרט ראוי לצפייה. נבנה כאן עולם קולנועי סגור על עצמו שמשקף את הנעשה בנפשה של מאיר באופן כמעט אקספרסיבי; ברגעים הכי טובים זה הזכיר לי את האופן שבו דמותה של שרה גולדפרב (אלן בורסטין) מתפענחת ב"רקוויאם לחלום", כשהשדים הפנימיים הופכים לדימויים על המסך – שם זה המקרר שניעור לחיים, כאן עשן הסיגריות והציפורים מבשרות הרע וחדר המתים שדרכו עוברת מאיר כשהיא מקבלת טיפולים למחלת הסרטן. במחצית הראשונה של הסרט זה איכשהו הספיק כדי להחזיק אותי מרותק, אבל ככל שהדקות נקפו ומאיר נותרה דמות מושלמת, הלכתי ואיבדתי עניין רגשי.
רמי הויברגר הוא שר הביטחון משה דיין, ליאור אשכנזי הוא הרמטכ"ל דוד "דדו" אלעזר, דביר בנדק הוא ראש אמ"ן אלי זעירא, רותם קינן הוא ראש המוסד צבי זמיר, ליב שרייבר הוא מזכיר המדינה האמריקאי הנרי קיסינג'ר. זאת גלריה מרשימה של שחקנים, אבל אף אחד מהם לא עושה תפקיד זכיר או טוב במיוחד; הפספוס הגדול בהקשר הזה הוא הויברגר, שמגלם את דיין ברגע המעניין ביותר שלו – קריסה אל פסימיות משתקת דווקא כשמנהיגותו נדרשת – אבל משהו בהופעה נראה לא ברור, כאילו הויברגר בעצמו לא מבין מה עובר על האיש שהוא מגלם. ועכשיו כשאני חושב על זה, אולי למירן יש כל כך הרבה יותר קילומטרז' שהיא פשוט מצליחה להסתיר את מה שהויברגר לא: התסריט הזה נכשל בבניית דמויות, והקולנוע המשוכלל של נתיב לא מצליח באמת לפצות על זה.
לצד משיכות המכחול הגסות של ההיסטוריה, "גולדה" מציג גם את מאיר בבית פנימה, בהתמודדות שלה עם הסרטן וביחסיה עם מזכירתה האישית לו קדר (קמי קוטן). כאילו מתבקש להריע לאנושיות שבה מוצגים היחסים האלה, אבל האמת היא שזה רק מחריף את הבעיה: אנחנו מצופים לחשוב שהפוליטיקאית המשופשפת שפילסה את דרכה לראשות הממשלה היא אדם שאפילו בחדרי חדרים לא נכנע לעולם לחולשה, לגחמה, לקוצר רואי, לסתם חראיות. אפילו העובדה שמאיר דחתה יוזמת שלום מצרית חודשים לפני פרוץ המלחמה אינה מוזכרת, למרות שהיא הייתה עשויה ליצוק משהו מעניין הרבה יותר לתוך הקונפליקטים של הדמות שהעניקה לסרט את שמו.
תראו, נולדתי בשנה שבה מאיר התפטרה מראשות הממשלה. אין לי דעה "מהבית" על אשמתה ואני לא יודע אם צדק הציבור שדחק בה להתפטר, או צדקה ועדת אגרנט שהטילה את מלוא אחריות המחדל על הדרג הצבאי. אני רק יודע שהבמאי זוכה האוסקר של "סקין" המצוין לא הצליח לגבור על כשלי התסריטאי שלו, וש"גולדה" הוא בסופו של דבר כישלון מעניין. אפילו מאוד מעניין, ועדיין: כישלון.