בשבוע שעבר פרסם ה"הוליווד ריפורטר" את תחזית האוסקר שלו, שהיא שקלול מתמטי של פרסי הקולנוע שחולקו השנה, סיכויי המועמדים כפי שהם מוערכים בבתי הימורים שמציעים ליינים על פרסי האקדמיה, וציונים שהעניקו מבקרי קולנוע. לפי המודל הזה, "אין ארץ אחרת" הוא המועמד המוביל לפרס הסרט התיעודי הארוך עם 30.5% לזכייה, בפער מכובד מהמקום השני (Sugarcane, עם סיכוי של 23.9% לפסלון). והנה עוד הימור, פרטי ומשוקלל רק עם עצמי: גם אם ההפקה הנורבגית-פלסטינית אכן תזכה באוסקר, זה עדיין לא יגרום לשום מפיץ בישראל להביא אותה לבתי הקולנוע. אף אחד לא ירצה להתעסק עם ההשלכות של הקרנת סרט שמהדהד אך ורק את הזווית הפלסטינית על פינוי קבוצת הכפרים מסאפר יטא שבדרום הר חברון.
אני לא בא בטענות למפיצים. "אין ארץ אחרת" הוא סרט של ארבעה יוצרים - שניים ישראלים ושניים פלסטינים, יובל אברהם ורחל שור, באסל אל-עדרה וחמדן בלל (בהתאמה) - אבל הישראלים אינם מהווים משקל-נגד לעמיתיהם הפלסטינים. זה תכלס לא אפשרי, מפני שבלב הסרט ניצבים היחסים בין אברהם ואל-עדרה, שהם חברים ועיתונאים ב"שיחה מקומית", ומה שיותר רלוונטי לעניין זווית הראייה והתיעוד הוא ששניהם אקטיביסטים. אברהם הוא פעיל זכויות אדם ישראלי, אל-עדרה הוא תושב מסאפר יטא שנאבק על הזכות להישאר בביתו מול הניסיונות החוזרים של כוחות צה"ל לפנות משם את התושבים.
דוקו-אקטיביזם מהסוג הזה שואף מטבעו לא לאיזון אלא לחשיפת מה שיוצריו תופסים כעוולה; זה לא הפריע לקהל הישראלי כש(למשל) סרטיו של הדוקו-אקטיביסט מייקל מור הוקרנו כאן, אבל ברור שאין מה לצפות לסובלנות מקומית דומה כלפי הנרטיב הפלסטיני בפרשת מסאפר יטא, ובתמונה הגדולה יותר, הכיבוש או יישוב הארץ - תלוי, כמובן, מאיפה מסתכלים על התמונה הזאת.
"אין ארץ אחרת" הוא תיעוד ממושך של סומוד פלסטיני, של מאבק על מה שנתפס כאדמת אבות מול מה שנתפס כגזל שלהן. מנקודת מבט אובייקטיבית, אם יש בכלל דבר כזה, לעניין כולו אין שום בסיס חוקי: מדינת ישראל החליטה לפנות את התושבים הפלסטינים, תחילה בהחלטת כנסת עוד מ-1981 ולאחרונה בהכרעת בג"ץ מ-2022. במילים אחרות, הסרט מתעד מאבק שאינו שונה במהותו מזה של תושבים יהודים במאחז לא חוקי שצה"ל קיבל הוראה לפנות. אפשר להתלונן על ההתקרבנות, ואפשר גם להבין שזו בדיוק הסיבה שהקהל הישראלי צריך לצפות בו. תיקון, אחת הסיבות.
הסרט מתמקד במשפחתו של אל-עדרה, שהקרב על האדמה גובה ממנה כל מחיר אפשרי - החל במעצרו של אבי המשפחה, עבור במגורים במערה לאחר שביתה נהרס וכלה בפגיעה גופנית קשה שסופג אחד הבנים בעימות עם כוחות הצבא. בעקבותיה הוא נותר משותק, אבל זה לא גורם למשפחה לסגת - לא מהאזור ולא מהסומוד. אפשר לומר שזה מחיר שהם משלמים על הסירוב להישמע לבית המשפט, אפשר להניד ראש בצער מול הסבל שעוברים האנשים האלה; זה עניין של השקפה פוליטית. אבל אפשר גם להתבונן בחיילים שעומדים מול תושבי מסאפר יטא, או בין התושבים לבין מתנחלים שמגיעים לפגוע בבתיהם - וגם לצד המתנחלים, מה שקורה יותר מפעם אחת. והשאלה מה קורה לצעיר ישראלי שככה נראה השירות הצבאי שלו היא כבר לא עניין של פוליטיקה; היא משהו שאמור לעבור בראש של כל הורה ששולח לשם ילד או ילדה.
תראו, אני מבקר קולנוע. תחת הכובע הזה אני יכול לדווח ש"אין ארץ אחרת" הוא דוקו-אקטיביזם מצוין, סרט קשה ומרגש - ולפרקים גם מצחיק, מוזר ככל שזה נשמע - שמתאר את המתרחש בדרום הר חברון בגובה הג'בלאות. הפגם המהותי היחיד בו הוא שלא היה מזיק לו לרזות באיזה עשר דקות; נכון שיש לו בסך הכל 92, אבל יש גם הרגשה מסוימת של ארכנות. לא ראיתי את המתחרים שלו על האוסקר, אבל מנקודת מבט אומנותית אני חושב שזכייה שלו בפרס תהיה לגמרי ראויה (ואגב, אם מישהו חושב שזכייה כזו תייצג איזה סנטימנט אנטי-ישראלי באקדמיה - אז הציונות הלא-מתנצלת של "הברוטליסט" מוכיחה את ההפך). בסופו של דבר, המדד הכי טוב לאיכות של קולנוע דוקומנטרי הוא היכולת שלו לשאוב אותך לתוך מציאות כלשהי, ו"אין ארץ אחרת" בפירוש סוחף לתוך המציאות המאוד סובייקטיבית שהוא מציג. וכאן, ברשותכם, אסיים להיות מבקר קולנוע ואחזור להיות סתם אזרח ישראלי.
אני חושב שבשנים האחרונות, ובדגש על השנה-פלוס האחרונות, איבדנו לגמרי את הקיבולת לנרטיב שונה משלנו. זה משהו שקרה לנו כחברה עוד לפני המלחמה והחמיר במהלכה, וכמו שאפשר להבין את זה, ככה צריך גם לזכור שהתעלמות מהאופן שבו הדברים נתפסים בצד השני היא בחירה בבורות. שלאטום אוזניים בפני אמת של מישהו אחר היא חירשות מבחירה, ושלסרב להביט על המציאות כפי שהאחר מביט בה היא החלטה מודעת להיות עיוור בעין אחת. לא צריך להסכים איתו, לא צריך לקבל את הדברים, אפשר גם להתעצבן לאללה, אבל *לדעת* צריך. היה לי מורה לאזרחות שנהג לומר, "תקשיבו לאנטישמים, יש משהו במה שהם אומרים"; הוא אמר את זה בחיוך והתכוון לזה בקריצה, אבל האמת היא שאם אתה לא יודע למה שונאים אותך - או במה מאשימים אותך, או איזה פשעים מייחסים לך - אתה מפסיד פעמיים. חף מפשע או לא, איזה נאשם מסרב לראות את כתב האישום?
"אין ארץ אחרת" גרם לי לבכות. זה היה ברגע של עוד עימות בהשתתפות חיילי צה"ל ומתנחלים פלסטינים ויהודים, עוד רגע של מציאות פסיכית, עוד התנגשות בין שאיפות לאומיות סותרות, וגם עוד סכסוך נדל"ן בין שני עמים. ואמרתי לעצמי, וואללה, מה יחשוב על המאבק של תושבי מסאפר יטא יהודי שביתו נהרס בעקבות תוכנית ההתנתקות? מה יחשוב פלסטיני שרואה בכל ישראלי אויב על האופן שבו יובל אברהם מתגייס למען תושבי הכפרים? מה יחשוב איש ימין על מה שנאלצים חיילי צה"ל לעשות כדי לקיים את מה שבעיניו הוא בוודאי החלטות מדינה צודקות? מה יחשוב איש שמאל על ההתקרבנות של פלסטינים שמוחים על פשעים של מתנחלים בעודם נלחמים על זכותם להמשיך ולגור במאחז לא חוקי? משיקולי "הכר את האויב" או כדי לכתוב מאמר ב"הארץ", כדי לקונן על הסבל הפלסטיני או כדי לקלל את היוצרים על המניפולציות שלהם - "אין ארץ אחרת" הוא ההזדמנות של כולנו לפתוח עוד אוזן ולפקוח עוד עין למקום שבו אנחנו חיים.
אחת הסיבות לאנטי הישראלי כלפי "אין ארץ אחרת" היא דברים שאמר אברהם לאחר שהסרט זכה באוסקר האירופי, ושלפיהם ישראל מבצעת טיהור אתני בגדה. תסכימו, תתחרפנו - האיש לא מסתיר את דעותיו, וכך גם הסרט שלו. אתם לא בשום סוג של סיכון לשנות את ההשקפות שהבאתם מהבית, לא מול יצירה שלובשת את האג'נדה שלה בצורה כל כך ברורה על השרוול, ומנגד יש לכם הזדמנות להרוויח כל כך הרבה פרספקטיבה. הסרט זמין לצפייה חינמית באתר שיחה מקומית, ואני מפציר בכם בפעם השלישית והאחרונה: למענכם, למעננו - צפו בו.