מרטין סקורסזה בן 80. הבמאי שביסס את הסגנון הייחודי שלו בתחילת שנות ה-70 נשאר רלוונטי ודומיננטי גם לאחר יותר מ-50 שנות קריירה; מלבד סטיבן ספילברג, קשה לחשוב על נציג אחר של "ניו הוליווד" – גל הבמאים הצעירים ששטף את הוליווד בסבנטיז – שבאמת קיים את ההבטחה שהיה בתחילת הדרך. כשפרנסיס פורד קופולה ייצר בעיקר כישלונות (אוקיי, ויין), כשמייקל צ'ימינו ("צייד הצבאים") נעלם כלא היה, כשג'ורג' לוקאס נהפך לאחד האנשים השנואים בתבל (אוקיי, אז לפחות בחנונוספירה), סקורסזה נשאר סקורסזה.
את הקולנוע שלו אפשר לסכם בדיוק כך: זה קודם כל קולנוע. מרטין סקורסזה הוא כנראה הבמאי שהכי מזכיר את הקומפוזיטורים הקלאסיים; יש לו תפיסה הוליסטית לגמרי של האופן שבו תנועת המצלמה, תזמון החיתוך, תוכן הפסקול והתנהגות השחקנים "מנגנים" ביחד, משתלבים לכדי יחידה קינטית אחד. הכל אצל סקורסזה קורה בתנועה, במחול של אמצעי עשייה. הכל משתלב ומשלים ויוצר סינרגיה ייחודית שמהדהדת את האנרגיה של האיש עצמו – משהו מעט נוירוטי, מאוד אנרגטי, מאוד נלהב ומלהיב, תמיד סוחף.
עם הגיעו לגבורות של יוצר "השור הזועם" ו"החבר'ה הטובים", "הזאב מוול סטריט" ו"האירי", חשבתי ללקט את הסצנות הטובות ביותר בקריירה שלו. אבל זה היה מכריח אותי ללכת על בחירות בנאליות כמו סצנת ה"אתה מדבר אליי?" מ"נהג מונית", אז במקום הטובות ביותר הלכתי על הגדרה מעט שונה ולטעמי יותר הולמת: הנה שמונה הסצנות הכי מרטין סקורסזאיות בפילמוגרפיה הנפלאה של מרטין סקורסזה.
יום אחרון בחיים הטובים, "החבר'ה הטובים"
טכנית לא מדובר בסצנה אלא ברצף סצנות, אבל זאת התקטננות שמקומה בשיעורי תסריטאות: היום האחרון של הנרי היל כגנגסטר, רגע לפני שהוא נתפס ומוכר את החברים שלו בתמורה לחופש אבל גם לשיממון, חייבת להיות הראשונה ברשימה הזאת. האנרגיה העצבנית, השימוש האקספרסיבי בתנועות מצלמה (נוח בשלום על משכבך, מייקל בולהאוס), הדומיננטיות של הפסקול, העריכה התמיד-נותנת-בראש אבל אף פעם לא בקטע מוגזם של תלמה סקונמייקר, הפרטנרית הקבועה של סקורסזה בחדר העריכה – כל אלה בשיאם בסרט שלטעמי הוא הטוב ביותר שלו, ובשיא של שיאם בדקות המרהיבות האלה.
מלחציים מתקרב לראש, "קזינו"
אלימות תמיד הייתה חלק בלתי נפרד מהקולנוע של סקורסזה, והוא גם הואשם לא אחת בגלוריפיקציה שלה. אבל אני חושב שזאת אי הבנת הנצפה: הילד האסתמטי שהיה מרותק לבית במשך שנים ויכול היה רק להציץ מרחוק על הפושעים הקטנים של ניו יורק הפך לא למבוגר שמעריץ אלימות, אלא לכזה שמבועת ממנה בלי להיות מסוגל להסיט את המבט. סקורסזה מביים אלימות כמו אדם שצופה בתאונת דרכים, בקיצור, וזה מייצר סצנות שאין בהן שום דבר נקי, שום דבר מרוכך. סצנת העינוי באמצעות תחיבת ראש לתוך מלחציים מתוך "קזינו" היא ההדגמה הכי מושלמת של הלך הרוח הזה.
זרוע נטויה, "השתולים"
וחוץ מזה, סקורסזה יודע איך לגרום לנו להתפתל מרוב "פאק זה נראה כואב". ב"השתולים", הרימייק שלו ל"דרך ללא מוצא" ההונג קונגי, זה מתבטא להפליא ולהחליא בירידה היסודית של ג'ק ניקולסון על היד השבורה-מלכתחילה של ליאונרדו דיקפריו; מלבד כמה דברים איומים שמקולי קאלקין עושה לשודדים ב"שכחו אותי בבית" – תגידו לי שזה מקרי שאחד מהם הוא ג'ו "החבר'ה הטובים" פשי! – אני מתקשה לחשוב על רגע קולנועי שיותר מחייב תגובת "סססססס".
הפיתוי הראשון של דניאל, "פסגת הפחד"
פעמיים במהלך הקריירה שלו הישיר סקורסזה מבט ומצלמה אל מה שקורה כשגברים מסוג טורף מטרגטים נערה, כמעט ילדה, והוציא מזה רגעים קולנועיים קשים לצפייה במובן הבלתי נשכח של הביטוי. בפעם הראשונה זה היה עם ג'ודי פוסטר, שהייתה בת 13 כשגילמה את הנערה בזנות ב"נהג מונית"; בפעם השנייה זאת הייתה ג'ולייט לואיס בת ה-17 בתפקיד דניאל, שנכנעת כאן לחיזורים של מקס קיידי (רוברט דה נירו) - כשהקהל יודע שהאג'נדה היחידה של האחרון היא נקמה באביה. קריפי אז פאק, אבל איזו סצנה.
על רקע כבוד הגבר, "השור הזועם"
"השור הזועם" הוא סיפורו של אדם שהאלימות היא המפתח הבלעדי לאישיותו, אבל הסרט הזה לא היה יצירת המופת שהוא אלמלא העניק התסריט מאת פול שריידר ומרדיק מרטין *סיבה* לאלימות הזו. ובסצנה הזו, קשה לצפייה ככל שתהיה, מככבת הסיבה. לצד דה נירו בתפקיד הגדול ביותר שלו, לצד קתי מוריארטי הנפלאה כאשתו, אפשר ממש לראות על המסך את הקנאה המעוורת, המטופשת וההרסנית של המתאגרף ג'ייק למוטה. זאת כנראה סצנת האלימות-במשפחה המדויקת ביותר בתולדות הקולנוע, משהו שהאגביות והמקריות שלו מוציא מהדעת, ובה בעת גורם לתחושה שככה זה אשכרה נראה בבתים שבהם נשים חוטפות סטירות.
חיות לילה, "נהג מונית"
איזה מונולוג מאת פול שריידר, איזה משחק של דה נירו ואיזה בימוי של סקורסזה. קשה להסביר מהי אווירה, אבל קשה לפספס אותה כשרואים (ושומעים) אותה, והסצנה הזו היא הלב של הלב של אחד הסרטים הראשונים שעולים בדעתי כשמדברים על אווירה קולנועית. ניו יורק האיומה של אמצע הסבנטיז, הטראומה של וייטנאם, הבדידות של הגיבור טרוויס ביקל, ומעל ומאחורי הכל התחושה שכל זה הוא סיר לחץ אחד גדול – בכל הכבוד ל"אתה מדבר אלי?", מונולוג "כל החיות יוצאות בלילה" הוא-הוא "נהג מונית".
מה שקורה בלונג ביץ', "הזאב מוול סטריט"
מודה, אני לא מת על "הזאב מוול סטריט", אבל הסרט הזה כן הוציא מסקורסזה את המיטב בכל הנוגע להגזמה. זה משהו שתמיד התחכך בסרטים שלו למרות הריאליזם שלהם, משהו אופראי שככה התגנב לפילמוגרפיה של מלך הרחוב, וב"הזאב" הוא פשוט שחרר לגמרי את הרסן. לפעמים יצאו מזה סצנות כל כך גרוטסקיות שהן פשוט זרקו את הח"מ החוצה מהסרט – זוכרים את דיקפריו מאבד את היכולת להשתמש ברגליו? - ולפעמים יצאו מזה מיני-יצירות-מופת, כמו סצנת המסיבה בלונג ביץ'.
קרן שמש מאוחרת, "עידן התמימות"
העיבוד של סקורסזה לספרה זוכה פרס הפוליצר של אדית וורטון מתנקז לתוך רגע של טיפול קולנועי מושלם באהבה נכזבת. זה קורה ממש בסצנת הסיום, כשקרן שמש שנשקפת מחלון פריזאי מרצדת על פניו של ניולנד ארצ'ר (דניאל דיי לואיס) וזורקת את התודעה שלו אל מי שתמיד הייתה אהבתו האחת, הרוזנת אלן אולנסקה (מישל פייפר). "עידן התמימות" הוא אולי לא פסגת היצירה של סקורסזה, אבל הרגע הזה שבו השתברות אחת של אור מספרת עולם ומלואו הוא עבודה של מאסטר. של מי שהקולנוע שלו הוא קודם כל קולנוע.
