אם השאלה המיידית שביקורת קולנוע מתבקשת לענות עליה היא "איך הסרט?", אז במקרה של "תמונות יפואיות" התשובה המיידית שלי היא "וואט סרט?". זה לא שיפוט ערכי: זה פשוט מה שזה. 100 דקות שמתחילות בפתיח לגמרי טלוויזיוני - לא זה מהסדרה המיתולוגית שהסרט ממשיך אחרי 30 שנה, אבל עדיין, לגמרי טלוויזיוני - ואחריו חמישה פרקים נפרדים, לא קשורים עלילתית או אחרת, שמזכירים מאוד ברוחם את פרקי הסדרה. גם צוות השחקנים נשאר פחות או יותר כשהיה, כך שהעניין כולו מספק משהו שמזכיר חוויית בינג', ובפירוש לא מזכיר חוויית סרט.
מה שנכון נכון: יש בהחלט סרטים ראויים לשמם שמחולקים לאפיזודות נפרדות, ויש כמובן סרטים שמבוססים על מקור טלוויזיוני ומשתדלים מאוד להישאר נאמנים לו. אז למה הם כן משתייכים לקטגוריה של קולנוע ו"תמונות יפואיות" לא?
ראשית זה עניין של וייב; הנון-סרט הזה הוא בשום אופן לא "עיבוד קולנועי" אלא ממש העלאה באוב של הסדרה שהפכה לאינסטנט-קאלט כשיצאה ב-1995.
שנית - ופה זה כבר כן שיפוט ערכי - "תמונות יפואיות" הסרט נראה כאילו הופק באותו שוונג עם הסדרה, עם אותם ערכי הפקה דלים שאפיינו את הטלוויזיה בכבלים בתחילת דרכה, אותה אי-הקפדה ענייה שהייתה חלק מהקסם של הגרסה הטלוויזיונית, אבל היום נראית במטותא כמו חלטורה. כלומר, אין לי מושג איזה תקציב עמד לרשותם של הבמאים (ויוצרי הסדרה המקורית) אריק לובצקי ומתי הררי, אבל הסרט *נראה* בשני שקל, והוא בעיקר נראה מחופף. העריכה גסה, הצילום כאילו מקרי. שוב, לא סטנדרטים של סרט קולנוע, בטח לא ב-2025. ואם זה רישול מכוון אז התנצלותי בפני היוצרים, אבל יש דרך לגרום לזה להיראות ככה. ואיך אמר אחד העם, לא זה הדרך.
הסיפורים מאוד רזים מבחינתה עלילתית. אחד על "יעקב הילד" שמפחד רק מאמא שלו, אחד על ז'נטילה המלצרית (אסתי זקהיים, מהתוספות הבולטות לקאסט המקורי) שהכוח הפיזי שלה גדול מזה של כל הגברים ביפו, אחד על טיפוס בשם לופו שמסתבך איפה שאסור. במעשיות הקטנות והמטופשות הללו משתמרת במובן מסוים רוח הסדרה, ובכל זאת משהו השתנה: הכתיבה עושה רושם עייף. משהו מהשנינות המאוד ספציפית שבאה בילט-אין עם "תמונות יפואיות" המקורית - סדרת הטורים ואז סדרת הספרים מאת מנחם תלמי - כאילו קהה עם השנים. זה מציק במיוחד ברגעים (הרבים) שבהם אורי גבריאל, מוטי בן ישי, יגאל עדיקא ושות' יושבים סביב השולחן הקבוע שלהם וצוחקים בקול רם לאחר שלא נאמר ולא התרחש שום דבר מצחיק, או אפילו מה שאמא שלי נהגה לכנות "מחייך".
מצד שני, דווקא השפה הייחודית - אותו ערב-רב של סלנג צעוני, חלקו אמיתי ורובו מומצא, שבזכותו הרוויח תלמי את הכינוי "דיימון ראניון הישראלי" - לא איבדה מעוקצה. מעניין איך היא תתקבל באוזניים של מילניאלז ומטה, שכנראה יצטרכו להבין לא מעט ביטויים מתוך ההקשר. לצופים הוותיקים יותר זה צ'ופר, וכאן אפשר לסגור מעגל עם תחילתה של ביקורת הקולנוע הזאת. כלומר, הלא-ביקורת.
בהוליווד של העשור-פלוס האחרונים נוטים למה שנקרא Fan service, או "ריצוי מעריצים" אם תרצו. לוקחים מותג ותיק, ותכלס לא עושים איתו כלום חוץ מלהחזיר אותו למסך במינימום הזזות של מינימום גבינות. יוצרי "תמונות יפואיות" עושים כאן דבר דומה מאוד, ואתם יודעים, מה יגידו אזובי הקיר. אז לא, זה באמת לא סרט, ולכן כמבקר קולנוע החלטתי כאן באופן חד-פעמי לא להעניק לו ציון כלשהו, אבל זה לא איזה אקט של מחאה. תכלס, המוצר המאוד מסוים הזה לא נמדד בשאלה מה חשב עליו מבקר קולנוע כזה או אחר, אלא מה יחשוב עליו קהל היעד: המעריצים. אלה שכבר שנים משמרים את הגחלת של "תמונות יפואיות" ברשת, אלה שבוודאי צפו בדוקו שיצא ב-2021. אם הם יאהבו את מה שהכינו להם לובצקי והררי, אז ברוח החג, דיינו.