אין שום דבר רע ב"לב של אבן", סרט האקשן-ריגול החדש בכיכובה ובהפקתה של גל גדות שזמין החל מהיום (שישי) בנטפליקס. גדות והשחקנים שסביבה עושים עבודה סבירה, התסריט מצליח להימנע מההתפתחויות המופרכות שמאפיינות רבים מהסרטים שמזנבים בג'יימס בונד ו/או ב"משימה בלתי אפשרית", האקשן תדיר והקצב סביר. אבל ב-125 הדקות האלה אין גם שום דבר טוב. לא רגע אחד זכיר, לא בדיחה אחת שנשארת איתך, לא שוט אחד שמייצר איזה "וואו". יש בז'אנר הזה סרטים איומים (ר' "מהיר ועצבני" האחרון), יש מבריקים (לרבות בנטפליקס, ר' "טיילר רייק: חילוץ 2"), אבל יצירה שלמה שכאילו מקפידה להישאר על 6 מתוך 10 – מין "כמעט טוב" עקבי, יציב, ללא פשרות – זה כמעט מרשים.
גדות היא רייצ'ל סטון, וכשהסרט מתחיל אנחנו חושבים שהיא סוכנת ב-MI6 הבריטי, בערך הדמות של סיימון פג בסדרת "משימה": הגיקית שיושבת בוואן עם מחשב ואומרת דברים מגניבים אגב הקלדה. אבל אז – מוקדם מספיק כדי שזה לא ייחשב ספוילר - מתברר שסטון היא סוכנת כפולה. לא באמת אשת MI6 אלא חברה בארגון שנקרא "האמנה", ושהאג'נדה שלו מזכירה קצת את השירות החשאי מסרטי "קינגסמן": שמירה על סדר ומעת לעת גם הצלת העולם, כי מישהו צריך לעשות את זה. כדי לקיים את זה משתמשת האמנה ב-AI בשם "הלב", מחשב-על שמסוגל לפרוץ ואכן פורץ לכל מערכת אפשרית, ועל הדרך מתווה לסוכנים דרכי פעולה מבוססות סיכויי הצלחה סטטיסטיים. אבל האם האמנה אכן נאמנה להבטחה שלה, לעצמה ולסוכניה? זה כבר מתברר מאוחר מספיק בשביל להיחשב אחושלוקי ספוילר, אז עזבו.
"לב של אבן" נחלק באופן גס לשניים: בחלק הראשון אנחנו למדים על האמנה ועל סטון, פעם ילדה שנזרקה מבתי ספר והגיעה אל האמנה קצת כמו שדמותה של ניקיטה – כאילו, ב"ניקיטה" – מגיעה מהרחוב אל השירות החשאי (ואני חשבתי שעברו הימים שבהם פייטריות נשית נזקקה לתירוצים בסגנון "טוב, היא דפוקה". מאידך זה משתלב להפליא בגנריות הכללית של הסרט). החלק השני מפגיש את סטון עם אישה בשם קאיה (השחקנית הבוליוודית אליה בהאט), על פניו האויבת המובהקת שלה, אבל בהמשך כבר לא. החיבור בין השתיים מייצר קלישאה משל עצמו, הסיסטרהוד שניצבת בגאון מול הפטריארכיה; אם לא היה לכם מספיק מזה ב"ברבי", אז הנה עוד מנה.
הבמאי טום הארפר, שמוכר בעיקר מהטלוויזיה ("כנופיות ברמינגהם"), הוא חד משמעית החוליה החלשה כאן. כשעבודת המצלמה, העריכה, הסאונד, האפקטים והפעלולים לא מייצרות ביחד רגע ראוי אחד, אתה פשוט יודע שהבעיה טמונה בידיים שנמצאות על ההגה. תסריט נטול הומור משלים את התמונה, ואף הופעת אורח – אפילו לא זו של גלן קלוז הגדולה, שצצה כאן בבחינת נזם באף חזיר, כמו דיים ג'ודי דנץ' בסרטי בונד – לא יכולה להציל את "לב של אבן" מהכלום שהוא.
חברת ההפקות של גדות ובעלה, ירון ורסאנו, עומדת מאחורי "לב של אבן". זה מהלך קריירה הגיוני עבור גדות, שממילא נהנית מתדמית קיק-אסית, וזה בוודאי מהלך סביר מנקודת המבט של המפיצה נטפליקס; סרט אקשן חדש עם ההיא מ"וונדר וומן" זה משהו שצריך לבדוק, שהמנוי הסביר בוודאי ייתן לו צ'אנס. המחשבה הזאת ליוותה אותי לאורך הצפייה המשמימה הזאת עד שעלה בדעתי שאולי זאת בדיוק הכוונה. שאולי "לב של אבן" שומר בקנאיות על רמה 6 כי המטרה שלו אינה להבריק, אלא להיות בסדר, לרוץ ברקע, לגרום לך להתחיל בצפייה ואז כבר להמשיך כי מה רע (וכבר אמרתי: כלום. ממש כלום).
תמיד חשבתי שקטגוריית ה-Casual Viewing היא הדבר המעליב ביותר שנטפליקס המציאה, אפילו יותר מעליב מ"חיל החלל", אבל מול כותרות הסיום של "לב של אבן" חשבתי וואלה, כמה שזה מתאים. הסרט הזה ישתלב בוודאות ברשימות הנצפים ביותר של נטפליקס, ואחר כך ימשיך בוודאות לספק לה את נתוני דקות הצפייה שהיא מקדשת, פשוט מפני שהוא הצפייה האגבית המושלמת. וכשחושבים על זה ככה, כל ה-6 הזה הוא באמת באמת מרשים.
