מותחן קומי שנון, סקסי וקצבי, עם צוות שחקנים נהדר וזמן מסך של 94 דקות? אין, הייתי כחולם. "תיק שחור" הוא סרט עם כזה פלואו קולנועי ותסריטאי שהוא נראה כמו שליפה מהשרוול, משהו שהיה אמור לקרות פעמיים בשבוע, אבל בתצורתו הנוכחית של הקולנוע האמריקאי מדובר בחד-קרן מוחלט. סרט מקורי, מצחיק ואינטליגנטי שמיועד לקהל בגיר ואין בו שנייה מיותרת, מתי בפעם האחרונה ראיתם משהו מייד אין אמריקה שאפשר להגיד עליו את כל זה?
ג'ורג' וודהאוס (מייקל פסבנדר) ואשתו קתרין (קייט בלאנשט) הם סוכני מודיעין בריטים שהסכנות והפיתויים של הג'וב איכשהו לא מונעים מהם להישאר גם נשואים וגם מאושרים. זמן קצר לאחר שאנחנו פוגשים אותם לראשונה הם מארחים לארוחת ערב ארבעה קולגות שכמוהם מערבבים את הפרטי והמקצועי, אבל רק ג'ורג' וקתרין יודעים שהאורחים הם בעצם חשודים בהדלפת תוכנה סופר-מסווגת לידיים עוינות. הארבעה הם הסוכנת קלריסה (מריסה אבלה) והמנהל/בן זוג שלה פרדי (טום בורק), ופסיכיאטרית הסוכנות זואי (נעמי האריס) והמנהל/חבר שלה ג'יימס (רגה ז'אן פייג'). עכשיו, בגלל שג'ורג' דאג לא רק לבשל אלא גם לבזוק סם אמת על האוכל, הארוחה שפותחת את הסרט פותחת גם כמעט כל דבר אפשרי על הנפשות הפועלות והיחסים ביניהן, וזה עולם שלם של שיט פרטי, מקצועי וזוגי.
הדבר האחרון שאפשר ורצוי לספר על העלילה הוא שאחרי כל זה, ג'ורג' מוצא סיבות לחשוד שהחפרפרת היא בכלל אשתו קתרין - מה שמגדיר מחדש את הצירוף "אשתי בוגדת" ומייצב את התמה העיקרית של הסרט כולו: נאמנות. לבני זוג, למדינה, לתפקיד, לדברים שאתה מאמין בהם, כל מה שממילא מאתגר בני זוג שעובדים ביחד בביזנס הספציפי הזה (כלומר שלושה זוגות, כי גם לשניים האחרים יש תפקידים למלא ממש עד לישורת האחרונה).
בתפקיד משנה קטן, ורחוק מאוד ממה שאנחנו רגילים לקבל ממנו, מופיע פירס ברוסנן. ג'יימס בונד לשעבר מגלם כאן את הבוס של ג'ורג', ואני די משוכנע שהליהוק שלו הוא קריצה אל הקהל שאומרת בערך ככה: להיכנס למיטה עם המרגלת שאהבה אותך זה נחמד מאוד, עכשיו נראה אותך שורד נישואים. ו"תיק שחור" הוא בסופו של דבר באמת מין "תמונות מחיי נישואים" על ספידים, חקירה של זוגיות במבחן הכפול של הישרדות לאורך זמן וחשדנות פתאומית. והפלא האמיתי הוא שהסרט מצליח לגרום לזה להיראות כל כך פאקינג סקסי.
כלומר, זה לא באמת פלא. לא כשהבמאי הוא סטיבן סודרברג, שכבר הראה לנו מה הוא יודע במותחנים קומיים (סדרת סרטי "אושן") ובסיפורי חפרפרות ("המודיע!"), ושהטיפול שלו בזוגיות היה חד ואינטליגנטי-רגשית כבר ב"סקס, שקרים ווידאו טייפ", סרט הביכורים המופתי שביים כשהיה רק בן 26. סודרברג, שהקריירה שלו כוללת היילייטס "רציניים" כמו "ארין ברוקוביץ" ו"טראפיק", הוא במאי שיש בו משהו ג'אזי; בסרטים שלו - לא בכולם, אבל בפירוש בכל אלה שנושקים למתח, כמו האושנים וכמו "הקשר האנגלי" הנהדר עם טרנס סטאמפ - יש תחושה של זרימה לא-מתאמצת, מין אלתור מתוכנן שכולו קלילות וקוליות. זה נוכח בכמויות גם ב"תיק שחור" וזה מוציא את המיטב מהשחקנים, עד כדי כך שפסבנדר מצליח לא לעצבן (ובואו, מתי בפעם האחרונה הוא לא עצבן) ואבלה כל כך מצחיקה בתגובות שלה שהיא גונבת מכולם את הסרט.
"תיק שחור" לא צריך להפתיע גם בגלל האיש שכתב אותו: לתסריטאי דיוויד קפ יש אומנם רקורד של כמה וכמה נפילות מהדהדות (למשל שני סרטי "אינדיאנה ג'ונס" האחרונים), אבל כשהוא במיטבו הוא אדיר - ר' "מלחמת העולמות", "החדר", "פארק היורה" ו"דרכו של קרליטו" (השניים האחרונים יצאו באותה שנה, 1993. לא יודע, אותי באופן אישי זה מדהים). בקיצור, אחד מגדולי הבמאים בתבל ותסריטאי עם ניצוצות של גאונות אספו קאסט נהדר ויצרו מותחן קומי כמעט מושלם, וזה נראה כל כך נטול מאמץ שזה מעצבן. כאן גם טמונה החולשה היחידה של הסרט - הוא מתנגן בכזאת נונשלנטיות שיש בו משהו קצת לא זכיר, יותר אווירת סבבה כללית מאשר רגעים בלתי נשכחים - אבל יא אללה, שככה ייראו הצרות שלנו. שלנו ושל הקולנוע האמריקאי.