הפוסטר האניגמטי בצבעים הפסטליים, שם הסרט שפשוט לא אומר שום דבר, הטריילר המבולבל - השיווק של "חלב" לא עושה שום חשק לצפות בו. הנה, תקראו את התקציר הרשמי שנשלח לתקשורת ותגידו לי אם זה נשמע כמו משהו ששווה יציאה מהבית: "טאלה היא מוזיקאית מרוששת ואם צעירה שבדיוק ילדה את בתה הבכורה. בניסיון נואש להיחלץ מהמצוקה הכלכלית, טאלה מתחילה לעבוד במפעל בו אימהות טריות שואבות חלב כדי לספקו לאימהות בעלות אמצעים שאינן מעוניינות או יכולות להניק בעצמן [...] מפגש לא מתוכנן עם האישה שמקבלת את החלב שלה מוביל את טאלה למסע מטלטל ומופלא, בסופו היא תלמד מה זה באמת אומר להיות אמא".
כשקראתי את התקציר הזה נכנסתי מיד לכוננות "הו לא, סרט עאלק-איכות", חשש שהחמיר למראה כפות התמרים על הפוסטר, זכר לזכייה בפרסי התסריט בפסטיבל הקולנוע ירושלים ובאופיר; הצופה הסביר הרי יודע שסרטים מוזרי וייב וזוכי פרסים הם מקום לדאגה. אבל אז צפיתי ב"חלב", סרטה של מאיה קניג ("אורחים לרגע"), וגיליתי יצירה ישראלית מקסימה ומיוחדת, נבונה ונוגעת וללב, ובעיקר מצחיקה. אומנם לא במובן של רגעי צחק-בקול-רם, אבל הטון של הסרט הזה הוא לגמרי קומי, לגמרי לא לוקח את עצמו ברצינות מופרזת, הכי רחוק מאותה עאלק-איכות יומרנית. ועכשיו מתחשק לי לרוץ בכל העיר ולכתוב בספריי שחור על כל פוסטר ורוד, "אל תדאגו, זאת *קומדיה*". המילה האחת שאני לא מבין איך הוחלט לקדם את "חלב" בלעדיה.
אז כן, זה סיפורה של טאלה, שאותה מגלמת הילה רוח בהתפוצצות לא נורמלית של חן וכישרון. ועבודתה במפעל המדובר, ששמו "שביל החלב", היא אכן נקודת המוצא העלילתית. אבל הלב של "חלב" לא נמצא שם, ולטעמי גם לא במפגש עם מי שהתינוק שלה ניזון מהחלב של טאלה, צעירה מפוצצת בכסף בשם נילי (הדס ירון). לא, אני חושב שהסרט הזה עובד לכל אורכו בגלל מפגש אחר לגמרי: זה של נפש חופשייה עם בית הכלא של ההורות.
במובנים רבים, "חלב" הוא פרק מחויך באורך 98 דקות של "מראה שחורה". דיסטופיה קומית עם אלמנטים מוזיקליים. טאלה רוצה לשיר, לא להיות אחראית על יצור חסר ישע ובטח לא לעבוד במפעל שבו היא במטותא על תקן פרה; גם נילי, למרות כל האמצעים והנוחות, לא רוצה להיות אמא או לפחות לא מוכנה לזה בשום אופן. כי הרי ככה זה הורות, אומרת לנו קניג בחיוך עקום. היא גורמת לנו לעשות מלא דברים שאנחנו לא רוצים לעשות ואז לישון נורא מעט ולקום לבוקר חדש שבו נעשה עוד דברים שאנחנו לא רוצים לעשות.
האמת היא שבמהלך הצפייה, וגם אחריה, הייתה לי הרגשה שהסרט לא מוברג עד הסוף. למשל, המפעל לחליבת נשים - האם קניג מציגה לנו כאן פיסת מדע בדיוני, מטאפורה על מצב האישה או גם וגם? והשמירה הפנאטית על האנונימיות של תורמות החלב, מה שהופך את המפגש בין התורמת ללקוחה לסוג של פרי אסור, האם היא בכלל הגיונית בהינתן הרגישות של השירות המדובר? וטאלה, האם אנחנו אמורים לחשוב שהיא כישרון מוזיקלי מפוספס או אחת שחיה בסרט שהיא מוכשרת? כל הדברים הקטנים והגדולים האלה נשארו לי קצת לא פתורים, אבל אף אחד מהקצוות הפרומים לא הפריע לי, כי "חלב" הוא פני הגיבורה שלו: קצת מטורלל, קצת לא יציב, אבל הכי מיוחד והכי - שוב - מצחיק.
"חלב" הוא גם מאוד-מאוד *קולנוע*. אני תוחם את המילה בין שתי כוכביות כי עם הצילום הנהדר של עמית יסעור, העריכה של קניג עצמה ועיצוב הפסקול הקרוב לשלמות של אביב אלדמע, המבע הקולנועי המשוכלל הוא הסיבה הראשונה לתעדף צפייה על מסך גדול והאזנה דרך רמקולים גדולים. זה סרט עם פלואו קולנועי אמיתי שהוא אנרגיה בפני עצמה, לא פחות מסיפור והמרגעים ההזויים-קומיים.
ממש עכשיו יצא "חליסה", סרט שהוא כמעט יצירה-אחות ל"חלב": גם הוא עוסק באימהות מוקדמת, גם בו יש בתפקיד הראשי אישה שחווה משבר סביב הפער בין הרצוי למצוי. שניהם גם סרטים נשיים מאוד עם מינימום של נוכחות גברית ומקסימום נוכחות פעוטית. אבל בעוד ש"חליסה" מבאס במבע הקולנועי הדל שלו ובתפיסות החברתיות המיושנות שלו, "חלב" מבריק לא רק באופן העשייה ובטון המדויק אלא גם בגישה שלו לתפר שבין האישה לאמא. זאת פאקינג בלבלה, אומר "חלב", ולא משנה מי את או מהי הפרשנות שלך לפמיניזם. לכו תתווכחו.
"חלב" נתקע קצת בניוטרל בשליש הראשון שלו, והוא במירעו דווקא בסצנות שמתרחשות בתוך המפעל, שם ההתעמרות של הבוסית (טלי שרון) בעובדות ובעיקר בטאלה נראית קצת מלאכותית. בכלל, זאת לא יצירה מושלמת, אבל אני חושב שסרטים הם מאוד כמו בני אדם: אם הם נכנסים ללב שלך ומצליחים להצחיק אותך, אתה תסלח להם כמעט על כל דבר. עכשיו נשאר רק לקוות שמספיק אנשים יבהירו למספיק אנשים שזאת קומדיה, ובא לציון להיט.