מארי (ריימונד אמסלם), ישראלית שמנהלת בנק בצרפת, מתחתנת עם דן (ערן מור), שהוריו עזבו את הארץ והשתקעו שם. למרות נתק של שנים ממשפחתה, מארי מתייצבת עם בחיר לבה בישראל לצורך קיום מנהג שבע הברכות - למעשה שבעה ימי משתה רצופים לכבוד החתן והכלה (שבמקרה הזה נערכים בשבעה בתים שונים, כולם של בני משפחתה של מארי). זאת משפחה מרוקאית מסורתית והדברים נעשים ברצינות ובמכובדות המתבקשות, אלא שדווקא מארי מתקשה ליישר קו: יש לה חשבון פתוח עם אמה, חנה (תיקי דיין), ועם אחותה של האם, גרציה (רבקה בכר), ודווקא עכשיו היא מתעקשת לפתוח אותו מול כולם וכולן: אמה ודודתה, בעלה הטרי וגם אמו, שממילא מרגישה בישראל כמו דג מחוץ לחריימה (עידית טפרסון). זאת עלילת "7 ברכות", סרט שבמחצית הראשונה שלו הייתי בעיקר עסוק בלקוות שהוא לא יתקלקל, ותשמעו: הוא לא. לרגע לא.
הכתוביות מייחסות את הסרט לארבעה יוצרים: שתי התסריטאיות, אמסלם ואלינור סלע (שכמו שותפתה לכתיבה גם מגלמת תפקיד, את אחותה של הגיבורה); הבמאית והעורכת איילת מנחמי; והמפיק רונן בן טל. זה חריג, אבל זה גם נראה הולם. "7 ברכות" הוא סרט אנסמבל מובהק, יצירה שנשענת על גלריה של דמויות שחשיבותן אינה עומדת בהכרח ביחס ישר לדקות המסך שלהן או למקומן בהיררכיה המשפחתית, ויש משהו יפה בהחלטה להציג את התוצאה כ"סרטם של" ארבעה אנשים (ושישה תפקידים, בהינתן שמדובר בשחקנית-כותבת ובבמאית-עורכת). באותה נשימה צריך לומר ש"7 ברכות" הוא יהלום בכתר הספציפי של מנחמי, שהסתמנה כהבטחת ענק עוד באייטיז עם סרטה המצוין "עורבים" ונצצה מאוחר יותר ב"סיפורי תל אביב" וב"נודל", אבל תמיד היה נדמה שהיא יכולה יותר. "7 ברכות" הוא לטעמי פסגת הקריירה שלה ואחד הסרטים הטובים של השנים האחרונות, לא משנה מאיזו תוצרת. דרמה משפחתית מושלמת.
התלבטתי אם לספק פרטים על מה שעומד בין הבת לאמה ולדודתה – האמת היא שאפשר להבין משהו מזה אפילו מהטריילר – אבל נדמה לי שעדיף לחוות את "7 ברכות" עם מינימום מידע מוקדם, מפני שלסרט הזה יש טריק סיפורי אדיר בשרוול: הוא מתחזה לקומדיה, כמעט לסרט בורקס מודרני, רק כדי לחשוף את המלודרמה שבלבו – וכשנחשף מלוא העומק הרגשי שלו אתה מוצא את עצמך (או לפחות אני מצאתי את עצמי) ממש מתפלל שהוא יישאר כמו שהוא: מצחיק בלי ללחוץ, מרגש בלי לסחוט, פותח פצעים בלי לחפש אשמים. זה הכל מלבד מובן מאליו, מפני שהצלקות שנושאת מארי הן תוצאה של המסורתיות והפטריארכליות של משפחתה, ו"7 ברכות" היה יכול בקלות לקעקע את הנ"ל במסגרת תפיסת העולם המבטלת בת זמננו. אבל התסריט של אמסלם וסלע והבימוי של מנחמי עושים את ההפך הגמור, וממש מכריחים את הצופה להבין את המניעים של הדמויות ואת המגבלות שלהן. לאו דווקא לקבל את חטאי העבר שלהן, אבל בפירוש להבין שלפעמים אנשים עושים דברים קשים מתוך כוונות טובות.
"7 ברכות" רחוק שנות אור מהרוח המתקרבנת שמאפיינת יצירות מהסוג הזה בזמן הזה, והבונוס – התוצאה הישירה של מדיניות ההכלה וההבנה של הדמויות – הוא שזה מוציא את המיטב מחברי האנסמבל. דיין ואמסלם מועמדות בצדק לפרסי אופיר, לבכר ולסלע הגיעו לטעמי מועמדויות משחק משלהן, ובתמונה הגדולה – 12 המועמדויות של הסרט, לרבות כל הקטגוריות המרכזיות, מוצדקות עם ובלי קשר לתחרות.
יש לי הרגשה שאם "7 ברכות" היה יצירה של אנשים צעירים יותר, הוא היה סרט אחר לגמרי. אבל הוא סרט של בגירים, סרט שמתרחש בשנות ה-90 וזוכר אחורה משם עוד חצי מאה, סרט שמסרב לייחס איזה תוקף רטרואקטיבי לחוכמה המקובלת בת זמננו או למה שנתפס כיום כתקין. זאת יצירה סוחפת ומרגשת, מצחיקה ונבונה, שמזכירה לנו שוב ושוב: מול הכעסים שלנו על הורינו עומד שעון החול של הפרידה מהם. מה נעשה, נכעס עד שלא יהיה יותר על מי – או נקבל את זה שהם עשו את מה שנראה נכון אז, בימים ההם, בזמנים שכל כך קל לנו לבטל כי אנחנו כאלה חכמים עכשיו?
איזה יופי של סרט, איזה יופי של אנסמבל, איזה יופי של גישה. לכו לראות את "7 ברכות", וקחו איתכם משפחה.