יש נטייה לחשוב שהבעיה של תעשיית הקולנוע האמריקאית נעוצה בדיוק במילה הזאת, תעשייה. שהכל היה בסדר אם להוליווד היה משהו בראש מלבד שורה תחתונה, שהפנייה לקהל רחב ככל האפשר היא-היא הרעה החולה. אבל ראשית, כל מי שראה פעם סרט עאלק-איכות ממדינה שזול לטוס אליה יודע שפנייה לקהל צר יכולה להיות רעה וחולה לא פחות. ושנית, הבעיה של הוליווד היא לא קהל היעד אלא המוצר, שבעשור האחרון נהיה - נו ברחה לי המילה, אה כן, חרא. אבל מדי פעם, רק מדי פעם, עדיין צץ מתוך הקולנוע האמריקאי המיינסטרימי בידור מעולה ונטול יומרות שמזכיר לרגע למה התעשייה המדוברת הגיעה לקהל של מיליארדים מלכתחילה. הפעם זה קורה באכסניית המסך הקטן של אמזון פריים, שם עלתה בסופ"ש האחרון קומדיית אקשן כל כך כיפית שאני אשכרה מרגיש בר מזל על ההזדמנות להפנות אתכם אליה.

זה נקרא "ראשי מדינות", Heads of State, וזה הולך ככה: לארה"ב יש נשיא חדש בשם וויל דרינג'ר (ג'ון סינה), כוכב סרטי אקשן לשעבר שהפופולריות שלו הביאה אותו לבית הלבן. על האג'נדה שלו נמצא ביקור ראשון אצל ראש ממשלת בריטניה, סם קלארק (אידריס אלבה), שהוא ההפך הגמור מהנשיא: דרינג'ר טירון בבית הלבן, קלארק ותיק בדאונינג מספר 10. דרינג'ר רק שיחק גיבור אקשן, לקלארק יש עבר ב-SAS. דרינג'ר חם ואופטימי, קלארק קר וציני. כצפוי, כל הפערים האלה הופכים את הפגישה הראשונה שלהם לקטסטרופה אישית ודיפלומטית.

כספין לצורך יחסי ציבור עולה הרעיון שהאמריקאי יארח את הבריטי במטוס "אייר פורס 1" בדרכם לפסגת נאט"ו בטרייסט. גם זה מתחיל על העוקם, ומשם רק מחמיר כשהמטוס נחטף בידי טרוריסטים, חלק ממזימה רחבת היקף ומימון שמאחוריה סוחר נשק רוסי (פאדי קונסידיין). עכשיו צריכים האמריקאי והבריטי להתגבר על הסלידה ההדדית, על הרעים שרוצים לחסל אותם ועל הקונספירציה סביבם, ולשרוד איכשהו - כשלצדם ניצבת בעיקר סוכנת בריטית בשם נואל (פריאנקה צ'ופרה ג'ונאס), שיש לה עבר אישי ומקצועי עם קלארק.

כן, "ראשי מדינות" בהחלט גונב קצת מ"אייר פורס 1". כן, כסרט על שני גברים במסע הוא לפחות לוקח קצת בהשאלה מ"מרדף חצות", כן, הסגנון הקולנועי שלו הוא מדי פעם מחווה מאוד שקופה ל"טרילוגיית הקורנטו" של אדגר רייט וסיימון פג (בדגש חזק על "שוטרים לוהטים"). ובהחלט כן, זה סרט די מטופש. אבל מתחילתו ועד סופו, ועוד באופן שמתעצם ככל שהוא מתקדם, זה סרט אקשן מטופש כהלכתו: הוא מצחיק, הוא מפוצץ אדרנלין, והוא עשוי כל כך חד ורענן ואימרסיבי שקצת הצטערתי שאני כבר לא סטלן.

אלבה וסינה שיחקו יחד ב"יחידת המתאבדים" - הגרסה השנייה והאדירה, לא הראשונה והמביכה - וכבר אז סימנו באמזון את השידוך ביניהם כפרויקט עתידי. הצלע הקריטית השלישית כאן היא הבמאי הרוסי איליה ניישולר, שבדיוק לפני עשור העיף מוחות בכל העולם עם Hardcore Henry, סרט אקשן מהודק שמוצג כולו כמשחק יריות בגוף ראשון. מאז הוא עשה את "אף אחד", שהיה יותר יומרני עלילתית ושאהבתי פחות, אבל הנה הוא חוזר עם משהו שנותן לו לעשות את מה שהוא יודע הכי טוב, ועוד בתקציב מבית היוצר של ג'ף בזוס. 

לצד הבימוי האנרגטי והמשוכלל של ניישולר, צריך להגיד מילה טובה מאוד על התסריט (ג'וש אפלבאום, אנדרה נמק). כן, סרט מטופש וכו', אבל טמונה בו הברקת כתיבה: דרינג'ר לא טיפש, רק נאיבי, וקלארק לא מנותק, רק מפוכח. זה הופך את החוויה המשותפת שלהם למסע של ממש, ובדיוק בטמפרטורה הנכונה. הם לא בנויים סביב מפתח קומי בודד, כך שיש להם לאן להתפתח, אבל גם אין כאן יומרות לעשות מזה יותר מאשר ברומאנס חמוד על שני גברים חזקים-אך-פגומים.

את זכות המילה האחרונה אני שומר לג'ון סינה. כמו ב"יחידת המתאבדים" ובספין-אוף הטלוויזיוני האדיר שלו, "פיסמייקר", הוא שוב מוכיח שיש לו יכולת להיכנס ללב - לצד טיימינג קומי מהסוג שהפתיע אותי גם כשראיתי לראשונה איכות דומה אצל ארנולד שוורצנגר ואצל דוויין ג'ונסון. מתברר שיש תת-גזע כזה, הגבר השרירי-בקטע-מוגזם עם הטאץ' הקומי, ואין ליהוק מוצלח יותר לדמות הזאת, לרבות כקונטרה לנוכחות השקטה יותר של אלבה.

תראו, "ראשי מדינות" אינו סרט מושלם בשום אופן; הוא רק סרט שעושה באופן מושלם את מה שתעשיית קולנוע יודעת להיות. המלצה מכל הלב, עם כל הכבוד להסתייגות הקלה של השכל.