בתזמון מושלם עם סוף הקיץ, שתי קלאסיקות קולנועיות של סטיבן ספילברג חוזרות בימים אלה לבתי הקולנוע במהדורות דיגטיליות עדכניות: "מלתעות" ו"אי.טי". במקרה של החבר מהכוכב האחר, ההפצה המחודשת מגיעה רגע אחרי שחגג 40 שנים - ועכשיו, כשאפשר לצפות בו על המסך הגדול, חזרנו לכתבה שפרסמנו לכבוד החגיגות בחודש יוני האחרון.


הרבה מהייחוד של "אי.טי" ניכר לעין כבר בצפייה ראשונה. קשה למשל לפספס את העובדה שהסרט מוצג מנקודת מבטו של ילד, מילולית: המצלמה של אלן דביאו ממוקמת כמעט לכל אורכו בגובה העיניים של גיבור הסרט, אליוט. דברים אחרים שהופכים את "אי.טי" לייחודי קשורים למה שנעשה סביבו ולא לסרט גופא, למשל העובדה שאחד מהסרטים המצליחים ביותר בכל הזמנים מעולם לא קולל בהמשכון, פריקוול וכיו"ב מסחטות הוליוודיות, וכך גם העובדה שבניגוד לכל היגיון עסקי, סטיבן ספילברג סירב במשך שש שנים להפיץ אותו במהדורה ביתית, קרי על קסטות הווידאו של הימים ההם (אגב, כשספילברג נשבר ב-1988, 15 מיליון עותקים נמכרו בשנה הראשונה בלבד).

במלאות לו 40 קיצים, ראוי לדבר גם על ההיבטים הפחות בולטים לעין במה שהפך את "אי.טי" לכזו סינגולריות קולנועית – ושאולי מסבירים לפחות חלקית את המקום המיוחד שלו בלבבות של ילדי אייטיז כמוני, ועד כמה שאני רואה מסביבי, גם של אלה מילדינו שצפו בו במסגרת קיום מצוות "והקרנת לבנך" (גילוי נאות: מדובר בסרט האהוב עליי בכל הזמנים, כנראה לרבות אלו שעוד יבואו. אני בכלל לא אובייקטיבי ומאוד אמוציונלי בקשר אליו). ספוילר אלרט והתחלנו:

1) הסוף. על פניו זה הפי אנד. אם סרט שלם נסוב סביב חייזר שננטש על כדור הארץ ואינו מסוגל להתקיים כאן, ואם בישורת האחרונה נמצאת הדרך להחזיר אותו לבני מינו ולמקום מוצאו, הרי שזה בהגדרה סוף טוב. אבל אם חושבים על מה שבאמת קורה אחרי שאליוט אומר "תישאר" ואי.טי אומר "בוא" – שנייה, אני אמשיך לכתוב ברגע שאפסיק לבכות – אז האמת היא שהסוף של "אי.טי" הוא על ילד שנפרד לנצח ממי שהפך לא רק לחבר הכי טוב שלו אלא גם לתחליף היחיד שיש לו לדמות אב.

 

אי. טי. - חבר מכוכב אחר (צילום: © 1982 Universal City Studios, Inc; באדיבוות yes)
מתוך "אי. טי".|צילום: © 1982 Universal City Studios, Inc; באדיבוות yes

הקולנוע של האייטיז, בדגש על סרטי הילדים שלו ובדגש כפול על ספילברג, נתפס משום מה כסכריני או כנאיבי. זאת טעות מוחלטת בזיהוי: "אי.טי" הוא סרט שברקע שלו משוועת בדידות איומה ותלישות מוחלטת, גם של ילד להורים גרושים וגם של יצור שנמצא שלושה מיליון שנות אור מהבית, ואז עוד מגיע הסיום הזה. אין אולפן על הפלנטה שהיה נותן כיום אור ירוק לסוף שבו הילד והחייזר מופרדים זה מזה, בדיוק כמו שאיש לא היה נותן ל"אני והחבר'ה" להסתיים בקריינות כל כך פסימית על מה שקרה ברבות השנים לחבורת הילדים שבמרכזו (שלא לדבר על משפט הסיום המצמית "מעולם לא זכיתי שוב בחברים כמו שהיו לי בגיל 12. ישו, האם מישהו זוכה לזה?"). זה אולי צילק אותנו, אבל לא הייתי רוצה לגדול אחרת.

2) הקטע ההוא עם האופניים. תנו ל-100 במאים לעבוד על סצנה שבה חייזר משתמש בכוחות המיוחדים שלו כדי להטיס את האופניים שהוא וידידו האנושי רוכבים עליהם, ו-49 מהם פשוט יגרמו לאופניים להמריא כמו מטוס – מגובה הקרקע היישר אל גובה הרקיע. 50 מהם יעשו את השטיק של האופניים שנעלמים מאחורי איזה רכס כדי לגרום לנו לרגע של *גאספ! הולי שיט! הם התרסקו!* לפני שנראה אותם מעופפים בבטחה. רק אחד, סטיבן ספילברג, יעשה את זה כמו שזה נעשה ב"אי.טי": האופניים עוזבים את הרכס, מנמיכים באוויר, מתייצבים, משייטים לרגע קל ואז נוסקים.

אין שום דבר מניפולטיבי ברגע הזה, שהוא ביי פאר הסצנה הקולנועית האהובה עליי בכל הזמנים. ספילברג לא מרמה אותנו לגבי מה שקורה שם; הוא פשוט מראה לנו איך חייזר עם סופר-פאוור של טלקינזיס לומד לרכב על אופניים: תחילה בהיסוס, אחר כך בשליטה, ואז ב"תראי אמא, בלי ידיים". בדיוק כמו ילד (ואני לא רוצה להחליט אם זה כמו הילד שנפשו נקשרה בנפש של חבר מכוכב אחר, או כמו הילד שעשה מזה סרט. זה יפה מדי בשביל ניתוחים).

אי אפשר לסגור את הפרק הזה בלי שתי הערות על המלחין ג'ון וויליאמס, שלאחרונה חגג 90:  

א. שיתוף הפעולה בין ספילברג לוויליאמס נמשך עשורים והניב פסגות כמו "פארק היורה" וטרילוגיית "אינדיאנה ג'ונס", אבל רק באלבום הפסקול של "אי.טי" נתן הבמאי למוזיקאי שלו קרדיט כזה: "ג'ון וויליאמס *הוא* אי.טי", כתב שם ספילברג. 

מתוך
מתוך "אי.טי."|צילום: באדיבות yes, יחסי ציבור

ב. המוזיקה של וויליאמס לא הסתדרה עד הסוף עם העריכה בחלקים מ"אי.טי", בראשם סצנת המרדף האייקונית שבשיאה ממריאים האופניים של כל חבורת הילדים. בכל מצב אחר היו שולחים את המוזיקאי להתאים את הפסקול לתמונה; ספילברג ערך את הסצנה מחדש לפי הביטים של וויליאמס, אפרופו מיהו אי.טי ואפרופו דברים שקורים רק בסרט הזה.

3) "הוא במקסיקו עם סאלי". אנחנו יודעים שאליוט, גרטי ומייקל הם ילדים להורים גרושים; אנחנו רואים גם שהאבא לא בתמונה. אבל מה בדיוק קרה שם ומתי? התסריטאית המנוחה מליסה מתיסון מסכמת את כל זה בארבעה משפטים. אמא מרי מציעה לאליוט להתקשר לאבא ולספר על היצור שהוא פגש בחצר; אליוט אומר, "אני לא יכול, הוא במקסיקו עם סאלי"; וכשמארי משתתקת ומייקל שואל מה קרה, אמא חוזרת מהחשכה שבמטבח אל האור שבסלון עם דמעות בעיניים ואומרת, "הוא שונא את מקסיקו". 

מתוך
מתוך "אי.טי."|צילום: באדיבות yes, יחסי ציבור

"אי.טי" תמיד קיבל המון קרדיט על הסיפור הפשוט והחזק שלו; נדמה לי שהוא מעולם לא קיבל מספיק קרדיט על התסריט החסכוני שלו, על הכתיבה שמשרתת כל כך יפה את הקולנוע של ספילברג, שבו תמיד אומרים רק את מה שאי אפשר *להראות*, וגם אז בלי מילים מיותרות. ארבעה משפטים, וכבר אנחנו יודעים שזה קרה לא מזמן, שמעורבת בזה אישה אחרת, שהבן הגדול כבר מבין כמה זה פגע באמא שלו ושהבן הקטן עדיין מבין רק כמה זה פגע בו. 

4) דברים שאנחנו לא יודעים על אי.טי. מין, מגדר, גיל, שם – אם יש דבר בסיסי על אי.טי שאנחנו אמורים לדעת, ספילברג ומתיסון יגרמו לנו להסתדר בלי זה (הידעתם? לפי התסריט של מתיסון, אבל בלי שיהיה לזה כל ביטוי בסרט המוגמר, אי.טי הוא בכלל סוג של צמח; זה מסתדר עם האג'נדה הבוטנית של בני מינו, אבל איכשהו נדמה שעדיף לצופים בלי המידע הזה). 

אי טי (צילום: Universal Pictures)
אי טי|צילום: Universal Pictures

הגירושים הם מוטיב קריטי ב"אי.טי", וכבר אמרנו כמה שורות דיאלוג מוקדשות להן. לשאלה מיהו ומהו אי.טי יש כמובן חלק בסיפור, אבל הנה, הוכח שזה לא משנה. זה חלק ממה שמייחד את התסריט של מתיסון המנוחה, שהבינה בדיוק על מה הסרט הזה ומכאן הסיקה גם על מה הוא לא, במה לא שווה להתעסק: זה על בדידות, זה על חברות. כל השאר, כמו שהאמריקאים אוהבים להגיד, הוא על בסיס צורך לדעת. וברוב המקרים אנחנו פשוט לא צריכים.

5) איזהו הנבל. כששאלו את הבמאי פרנסואה טריפו מה גרם לו להסכים לשחק ב"מפגשים מהסוג השלישי" של ספילברג, טריפו השיב שבקריאת התסריט הוא נפעם מהיכולת לספר את הסיפור הזה ללא נוכחות של נבלים. מה שהיה נכון ל"מפגשים" נכון גם ל"אי.טי": אין נבל בסרט הזה. אפילו הנוכחות המאיימת כביכול של הצוותים המדעיים שמחפשים את החייזר שננטש על כדור הארץ מתבררת כשפירה, אנושית, אפילו מלאה בחמלה – שמתגלה במלואה כש"מפתחות" (פיטר קויוטה, עם עוד דמות נטולת שם) מדבר עם אליוט בישורת האחרונה. 

לספר על חייזר נטוש ורדוף בלי נבל שרודף אחריו זה כמעט בלתי נתפס, אבל זה הרי נכון לכל הסרט הזה ולכל מה שקרה איתו. יצא לי לכתוב בעבר שילדות עם הסרטים של ספילברג הייתה הפריבילגיה המקבילה של בני דורי למזל של הורינו לחוות נעורים עם הביטלס; בהקשר הזה, "אי.טי" הוא סרג'נט פפר. נכון, מי שמבין יודע שזה לא באמת הכי טוב שלהם - כמבקר קולנוע אני חושב למשל ש"מפגשים" אוכל את "אי.טי" בלי מלח, שהוא ה"אבי רואד" של ספילברג – אבל "אי.טי", כמו "פפר", זה הקסם המזוקק. הכי הרבה מהדבר שעשה את המופלאים למופלאים, ואת החבר מהכוכב האחר לחוויית ילדות שהמקום שלה בלב גדול לאין ערוך ממה שמגולם בתוך ההגדרה "סרט". כמה הולם שיש בו יצורים שקמלים כשהם מתרחקים זה מזה, וביחד הלבבות שלהם נדלקים.