"בורדרלנדס" נמשך 102 דקות. זה יוצא דופן בתקופה שבה ספקטקלים הוליוודיים מסוגו מתפקעים מרוב דקות מסך, ואפשר היה לחשוב שהבמאי איליי רות' ואולפני ליונסגייט בחרו ללכת נגד הטרנד ו/או עם מגבלות הקשב של קהל היעד, אלא ש"בורדרלדנס" לא נראה כמו סרט מהודק - אלא כסרט שעבר גדיעת איברים.
דוגמה בולטת לכירורגיה שנעשתה כאן מופיעה כבר באחת הסצנות הראשונות: ציידת הראשים לילית (קייט בלאנשט) יוצאת לחפש את טינה (אריאנה גרינבלט), בתו הנעדרת של אטלס, אחד האנשים העשירים והחזקים ביקום של "בורדרלנדס". זה מכריח את לילית לחזור לכוכב שבו נולדה, פנדורה, והדבר הראשון שהיא עושה שם הוא לשוחח עם חבורת ילדים.
אבל אנחנו לא רואים את זה קורה, אלא שומעים את בלאנשט מקריינת את זה - מיהם הילדים, מה הם מספרים לה - על רקע תמונות מהמפגש. עכשיו, יש שתי אפשרויות: הראשונה, והמאוד לא סבירה, היא שהסצנה הזו נכתבה ככה. כלומר, שפשוט הוחלט להציג באקספוזיציה ערימה של דמויות ילדים רק כדי לא לעשות איתה כלום. האפשרות השנייה, וזו שאני מוכן לשים עליה כסף, היא שבחדר העריכה נעשתה כאן פשרה בין רצון להיפטר מהסצנה והעובדה שהמידע שנמסר בה הכרחי להבנת הסיפור. כך או כך, זו החלטה תמוהה ומגושמת - שאני מברך עליה בכל פה, כי היא תרמה לקיצורה של יצירה שעשתה לי חשק לקלף לעצמי את הפרצוף.
מי שעקב אחרי הפקת "בורדרלנדס" יודע שהכתובת הייתה על הקיר. העיבוד הקולנועי לסדרת משחקי המחשב שנחשבת לאחת הטובות אי פעם יצא לדרך כבר ב-2015, אבל נתקע ממושכות בשלב הפיתוח ושוב לאחר הצילומים, כשהוחלט לצאת לצילומי השלמה נרחבים שמהם נעדר רות' ואת מקומו תפס טים מילר. העילה הרשמית הייתה בעיית לו"ז של רות', אבל זה תרחיש שמעיד לכל הפחות על בלאגן, וכך גם יציאתו של "בורדרלנדס" לאקרנים לא פחות משלוש שנים לאחר שהושלמו צילומיו. אבל מה שהלך מאחורי הקלעים זה כלום בהשוואה לקטסטרופה על המסך.
על פניו זה נראה לפחות חצי מבטיח: בלאנשט היא חלק מקאסט שכולל את ג'יימי לי קרטיס בתפקיד המדענית/ מנטורית פטרישיה טאניס, שמסייעת ללילית בדרכה, ואת קווין הארט כרולנד, שכיר חרב שמצטרף גם הוא למסע. זה צוות שחקנים של הפקה רצינית, וכזה הוא גם התקציב, שמוערך ב-100 מיליון דולר. הסיפור מאוד בסיסי - הרעיון הוא שמציאתה של טינה תסייע לפתוח כספת של ידע אגדי שמוסתרת איפשהו במערב הפרוע שהוא פנדורה, עולם שמזכיר את "מקס הזועם" - ומנגד יש דמויות משנה מסקרנות, כמו קריג (פלוריאן מונטיאנו), שומר הראש המוגבל מנטלית של טינה, והרובוט הנוירוטי קלפטראפ (ג'ק בלאק, אגב שחקנים של הפקות רציניות). אבל מה, שום דבר מזה לא עובד לרגע. לא הדמויות, לא הסיפור, ובראש ובראשונה לא הסגנון. 
אני לא מכיר את משחקי "בורדרלנדס", אבל מאוד ברור איזה סוג של סרט ניסה רות' לעשות: הרפתקת לא-יוצלחים ומנודים חברתית שאיכשהו חוברים להם יחדיו עם הרבה דיאלוג שנון ואווירה מחוספסת. משהו בין "שומרי הגלקסיה" ל"יחידת המתאבדים", קיצר. השילוש הקדוש של סרטים כאלה הוא מקדם מגניבות גבוה, הומור ולב - בדיוק שלושת האלמנטים שנעדרים באופן מוחלט מ"בורדרלנדס". ומילא שהם אינם, אבל הסרט קורס מרוב מאמצים להשיג אותם. להיות מגניב, להיות מצחיק, לגעת בלבנו. ואתם יודעים איך זה: אין פחות קול ממי שמנסה להיות קול, אין פחות נוגע ללב ממי שמנסה לסחוט רגשית, ואין יותר עצוב ממי שמתאמץ להצחיק.
האקשן היה צריך להשתפר משמעותית כדי להתעלות לדרגת גנרי. האפקטים נראים כאילו הזמינו אותם אונליין מסין. הפסקול הוא הרעשה. ג'ק בלאק מתיש. בלאנשט מתבזה. קרטיס נראית כמי שסופרת דולרים. גרינבלט מנסה להיות חמודה ומוזרה, ויוצאת בלתי. זה מגיע למצב שקווין הארט, שמעצבן כי הוא תמיד מעצבן, הוא אחד הדברים הכי פחות מעצבנים בסרט הזה. אבל ערכי ההפקה החלשים וההופעות האיומות אינם הסיבה לכישלון של "בורדרלנדס"; הם תוצאת הכתיבה ובעיקר הבימוי שלו. איליי רות', שהרקורד שלו כבמאי כולל בעיקר את סרטי "הוסטל" - סרי הטעם, אבל הנפלאים בהשוואה - חתום כאן על הסרט הראשון ב-31 שנותיי כמבקר קולנוע שאני מסכם בלב שלם ובראש כואב במילים *בלתי נסבל*.