כשזה מתחיל, זה "אישה יפה". גבר עם עודף כסף מבלה עם נערה עובדת, רואה כי טוב, מציע לה לעבוד אקסקלוסיבית בשבילו לזמן קצוב, ובזמן הזה נוצרת בין השניים זוגיות שכולם מניחים שהיא בלתי אפשרית. אין לטעות ברפרנס הזה שמוטמע לכל אורך הרבע הראשון של "אנורה"; הוא לא רק מאוד מובהק אלא גם תכלס מוצהר, כולל האזכור ל"סינדרלה", רק שבמקרה הזה אין מי שיגיד "סינד-פאקינג-רלה". אבל אז עושה הבמאי-תסריטאי שון בייקר ("פרויקט פלורידה") משהו מעניין, מאוד מעניין: הוא שואל מה היה קורה אם זיווג כזה לא היה נתקל באפה המורם של החברה הגבוהה בחוף המערבי כמו שקרה בקלאסיקה מ-1990, אלא בנורמות הנהוגות בעולמם הסגור של האוליגרכים הרוסים.
הפרטים הספציפיים שאפשר לספר בלי להרוס שום דבר הם כאלה: אנורה (מייקי מדיסון) היא חשפנית ממוצא אוזבקי שמתגוררת בברייטון ביץ', אזור דובר רוסית; היא עצמה מבינה את השפה, ולכן היא זו שנשלחת אל הלקוח וניה (מארק אידלשטיין), הילד-זין של אוליגרך בשם זכרוב ואשתו דריה. בכל הנוגע לעלילה, אני משוכנע שפרטים נוספים יהרסו את חוויית הצפייה - תיקון, את חדוות הצפייה - בסרט הנפלא והמצחיק והחכם ובסוף-בסוף גם הכל כך מרגש הזה.
בייקר אמר במספר ריאיונות שהרעיון ל"אנורה" נולד מתוך סיפור אמיתי שסופר לו על כלה אמריקאית ממוצא רוסי שנחטפה תמורת כופר, ועל החוויות שלו-עצמו מתחילת שנות ה-2000, כשערך סרטי חתונה של תושבי ארה"ב מפזורת חבר העמים; בנוגע למתרחש מאחורי הקלעים של תעשיית המין, בייקר כבר עסק בעולמות האלה בסרטו "מנדרינות", וב"אנורה" שכר כיועצת אומנותית את אנדיראה ורהון, סופרת קנדית שכתבה ספר על חוויותיה כעובדת מין.
אני מציין את כל זה כי איפשהו בין כל הנ"ל נולדו האיזונים הנפלאים של "אנורה", שהוא סרט סוחף ומטורלל ומצחיק מאוד שברקע גידל לי כל הזמן איזה גוש בגרון שבישורת האחרונה עשה אותי עצוב, נסער, מעורער. זה קרה בדיוק מהסיבות הנכונות, כי זאת לא רק קומדיה על שניים שלא נועדו ובכל זאת הלכו יחדיו, אלא גם טרגדיה של אישה במקום שבו נשים נדרסות - אלא שבייקר לא מטרחן בקשר לזה אפילו לרגע. הוא, הפלא ופלא, סומך על האינטליגנציה הרגשית של הצופים שתעשה את העבודה.
בתרבות המערבית של ימינו, סרט שיש לו אפילו נגיעונת בעולמם של עובדי המין יכול בקלות להיות מניפסט חשוב מאוד ובלתי נסבל לחלוטין. כלומר, רבאק, זה קולנוע, לא הרצאת "טד". במקום ליפול למלכודת הזאת של דידקטיות ממאירה, בייקר פשוט משאיר משהו על אש קטנה ונותן לזה לבעבע לאט לאט, לרחוש בלי לצעוק, להיות שם בלי להגיד "תסתכלו עליי". וברגע האחד שבו בייקר כן אומר לנו להסתכל, הוא יוצר את אחת הסצנות הטובות ביותר שראיתי בסרט בעשור הקולנועי הזה. כאן, עד כדי כך. ותסלחו לי על האניגמטיות בנוגע לאופי ולתוכן של הסצנה המדוברת, פשוט לא באתי להרוס, אבל כן אגיד שהיא (עוד) רגע אדיר בין אנורה לאיגור (יורי בוריסוב). *ה*רגע האדיר.
איגור הוא אחד הגורילות של זכרוב. דמות משנה שצצה בתוך הלילה המטורלל שהוא כל החלק האמצעי של "אנורה", ושמזכיר מעת לעת את "לילה מסחרר" של מרטין סקורסזה: שיטוט עירוני מצחיק-מוזר בין אלף דמויות ססגוניות-מלחיצות. מתוך המקום שלו בשולי הסרט (והמכונית. וואי, מה שקורה במכונית!) גדל איגור לדמות של גבר שלא אשכח לעולם; על חלק גדול מזה מגיע קרדיט לכישרון של בוריסוב, שהיה נהדר גם ב"תא מספר 6", ועל השאר מגיע קרדיט לבייקר, ששוב ושוב מעמיד בסרט הזה דמויות-לרגע, אפילו מה שנקרא דמויות-השתמש-ושכח, ומצליח לייצר להן אפיונים אולטרה-מדויקים ואפילו יחסים מפורטים לגמרי עם דמויות-לרגע אחרות. זה בית ספר לכתיבה וכיתת אומן לבימוי שחקנים, ומה שנכון לקטן שבתפקידים נכון בוודאי גם למדיסון, שראויה לכל סופרלטיב.
"אנורה" זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן האחרון. יצא לי לכתוב כאן בעבר שאיני נמנה עם המחזיקים מהפסטיבל הזה, שהפרסים שלו מחולקים במטותא על ידי ועדה קרואה של פוצים (בסדר, יש יוצאי דופן, אבל עדיין מדובר בכל שנה מחדש בבחירות שלא מייצגות כלום מלבד טעמה של חבורה מאוד מצומצמת). אבל זה לא אומר שאין בקאן הברקות, ו"אנורה" - סרט שמקוטלג ב-imdb כקומדיה רומנטית, ולגמרי בצדק, גם אם לא מהסיבות שתחילתו מרמזת עליהן - הרוויח ביושר את הפרס שלו. הסרט הזה הוא נס, פשוט נס.