"עד שיצא עשן לבן" נקרא במקור "Conclave", כלומר קונקלווה, תהליך הבחירה באפיפיור חדש. זה השם וזה גם הסרט: 120 דקות של דיונים והצבעות בין קרדינלים עד שאכן ייצא עשן לבן. זה לא נשמע מעניין במיוחד, אבל זה מעניין במיוחד. זה לא נשמע דרמטי, אבל זה מאוד דרמטי. ולפני כל דבר אחר, על זה מגיעות מלוא המחמאות לסרטו החדש של אדוארד ברגר. ב-2022 פרץ הבמאי-תסריטאי הגרמני לתודעה הבינלאומית עם אפוס המלחמה "במערב אין כל חדש", והנה במקום לרכוב על הגל הוא חוזר עם סרט שהוא ההפך הגמור. כלומר, ההפך מלבד מכנה משותף מובהק: האנושיות. הדבר הזה שברגר מתעקש למצוא גם בשדה הקרב ובנבכי הכנסייה הקתולית.
הרומן שעליו מבוסס "עד שיצא עשן לבן", מאת רוברט האריס, לוקח את המסורת האמיתית של בחירת אפיפיור ומלביש עליה עלילה בדיונית שמתחילה במותו של אפיפיור מכהן. מי שאמור לנהל את הפרוצדורות של החלפתו הוא הקרדינל לורנס (רייף פיינס), שמצד אחד נמצא בעיצומו של משבר אמונה ומצד שני נתפס בעצמו כמועמד להתיישב על הכס הקדוש. אלא שלורנס, לפחות בתחילת התהליך, מאמין שהמרוץ האמיתי הוא בין קרדינל בליני (סטנלי טוצ'י) וקרדינל טרמבלי (ג'ון לית'גו). כלומר, אם רק תימצא הדרך לחסום את דרכו של הקרדינל טדסקו (סרג'יו קסטליטו), המועמד השמרן שמייצג את כל מה שהכנסייה מנסה להשאיר מאחור.
"יש אנשים מסוימים שאני לא רוצה לעבוד איתם": רייף פיינס בריאיון ל-mako
לדרמה שמתבשלת כאן יש באופן טבעי היבטים של מותחן פוליטי. מהבחינה הזאת מזכיר "עד שיצא עשן לבן" את "לינקולן" של סטיבן ספילברג, עוד יצירה שמיצתה עד למקסימום את הפוטנציאל הקולנועי והדרמטי של עשייה פוליטית בחדרי חדרים. הוסיפו קורטוב מ"12 המושבעים" של סידני לומט - חד משמעית הסרט הכי גדול שנעשה אי פעם על אנשים שיושבים בחדר ומתווכחים על עניין הרה גורל - וקיבלתם מושג על האפקט המצטבר שמשיג כאן ברגר בזכות פיתוח דמויות נבון ועשייה קולנועית נטו.
רייף פיינס פשוט נהדר, וכך גם טוצ'י וליתגו. שלושתם שחקנים שכבר עשו תפקידים גדולים, ושלושתם זורחים כאן כאילו ללא מאמץ. הצילום של סטפן פונטיין פנומנלי, את העריכה של ניק אמרסון צריך ללמד בבתי ספר והפסקול מאת וולקר ברטלמן הוא אולי הטוב של השנה הקולנועית היוצאת (שני האחרונים מועמדים לאוסקרים שלגמרי מגיעים להם; גם פיינס מועמד, ולצדו איזבלה רוסליני, על תפקיד משנה שולי כל כך שאני תוהה אם נסתתרה בינתם של חברי האקדמיה). עד כאן ה"וואו", וכעת ל"אבל".
"עד שיצא עשן לבן" מצליח לרוב אורכו לרתק, פה ושם לשעשע, ובעיקר להיות מאוד אמין - הן בנוגע לעולם המאוד ספציפי שהוא מתאר, והן בהצגת החולשות המאוד אנושיות של המועמדים ושל האנשים שצריכים להחליט בעניינם. אבל זו דווקא האנושיות של ברגר שפוגעת בישורת האחרונה של הסרט, מפני שנחשפים בה דברים שאיכשהו מציגים את הכנסייה כאנושית *מדי*. מתקדמת מדי, אפילו הייתי אומר woke מדי. אני לא יודע איך זה עובד ברומן, אבל בעיבוד הקולנועי זאת תחושה של צעד אחד רחוק מדי.
זה לגמרי סרט לצאת בשבילו מהבית, סרט לראות על מסך גדול ולשמוע ברמקולים הכי צלולים שיש. הוא משוחק-מצולם-ערוך-מבוים לעילא, ו(רוב) המועמדויות שלו לאוסקר מוצדקות לחלוטין. אבל לצד "אמיליה פרז" ו"הברוטליסט" הוא סוגר מיני-רשימה של סרטים מהחודשים האחרונים שמועמדים לכל הפרסים הגדולים, ושאיכשהו נעצרים במרחק מתסכל מגדוּלה של ממש. מצד שלישי, כל כך מעט סרטים לבגירים נעשים בימים אלה, שלהתלונן כי הם בבחינת "טוב אבל לא מעולה" זאת חזירות של ממש.