הדבר היחיד ב"שנות אור" שהופך אותו לספין-אוף של סדרת "צעצוע של סיפור" הוא זהותו של הגיבור, באז שנות אור. זה לא סרט על צעצועים ולא על התבגרות, כך שהוא מתקיים הרחק מהעולמות הפיזיים והרעיוניים של סדרת האם; לפרקים נדמה שהיה כאן רעיון לסרט על אסטרונאוט עד שמישהו בתאגיד דיסני אמר וואלה, זה יכול להיות סיפור הרקע של באז, תחשבו כמה זה יקטין את הסיכון בקופות.
אין לי מושג אם זה באמת קרה, מה גם שבכל הנוגע לציניות של דיסני, המשמעות של היעדר קשר ל"צעצוע של סיפור" היא ש"שנות אור" חף לחלוטין מריצוי מעריצים – אולי ההרגל המגונה ביותר של הסיקוולים, הפריקוולים והספין-אופים בני זמננו, אבל גם טריק שבדרך כלל מוכיח את עצמו בקופות. אלא שכל זה הוא חלק מהתחושה המצטברת ש"שנות אור" הוא לא בדיוק סרט אלא הֶלְחֵם של כמה רעיונות שלא מתחברים לכדי שלם, גם אם חלקם לגמרי סבבה.
"שנות אור" נפתח בכתובית: אתם עומדים לצפות בסרט שבובה בדמות הגיבור שלו ניתנה במתנה לילד בשם אנדי ב-1995. בכך מסתיים הקישור לסרטי "צעצוע", וכאן גם טמון אחד מכשלי הריתוך של הפרויקט הזה: "שנות אור" הוא הכי לא סרט מ-1995 שיכול להיות. אולי אני מתקטנן כאן, אבל עיסוק כזה בפוליטיקת זהויות בסרט שאנחנו אמורים להאמין שנוצר בניינטיז? גיב מי אה ברייק.
על כל פנים, באז שנות אור (קולו של כריס אוונס בגרסה האנגלית) הוא חוקר חלל שמסתובב בין כוכבים עם המפקדת שלו, אלישה (אוזו אדובה), עד שטעות שלו תוקעת אותם – ויחד איתם עוד כ-1,000 מדענים וחוקרים – על כוכב לכת זר ועוין. מהרגע שזה קורה, באז מחליט לתקן את הטעות ויהי מה – ומה שיהי הוא שניסיון להיחלץ כרוך בטיסה במהירות הקרובה למהירות האור, ולכן גם בקונץ האיינשטייני הזה שבו כל טיסה כזו נמשכת שנים עבור כולם מלבד הטייס (כן כן, בול כמו ב"בין כוכבים" של כריסטופר נולאן. גניבה תסריטאית באצטלה של "מה, זה מדע").
בלי להיכנס לסבך של פרטי עלילה, בסופו של דבר מכריחה הסיטואציה את באז לחשוב מחוץ לקופסה של עצמו ולהיעזר באחרים כדי לפתור את הבעיה. הבמאי-תסריטאי אנגוס מקליין בונה מלכתחילה את באז כגבר שסומך רק על עצמו, בדגש על גבר, כך שלכאורה מדובר בפיתוח דמות נכון ומתבקש – אלא שלאחרים ההם שבאז לומד לסמוך עליהם יש מכנה משותף בולט: אף אחד מהם הוא לא גבר לבן.
האם מקליין התכוון לעשות סרט תחת הכותרת הסודית "איך למדתי לחיות עם זה שהמנוולים שינו את הכללים"? בהחלט ייתכן. האם אני מבין למה סרט ילדים וספין-אוף רשמי של "צעצוע של סיפור" הוא משל לא מוכרז על בומר לבן שלומד להכיל אנשים בצבעים אחרים? בהחלט לא. אבל האם זה עובד?
התשובה היא שהסרט עובד לפרקים. במיטבו, "שנות אור" הוא הרפתקת חלל כיפית עם לב והומור, גם אם הסייד קיק הרשמי שלו - חתול מכאני בשם סוקס (פיטר סוהן) – נעשה ממש מתיש בשלב מסוים. במירעו, הסרט הזה מציג דמות של אישה לסבית שחורה שעושה הכל מושלם ואומרת הכל נכון בעודו מצפה מאיתנו לא להרגיש את התפרים הגסים האופייניים כל כך לדיסני במאמצי ה"גיוון" שלה – וזה עוד בתוך יצירה שמנסה להרביץ בנו גיוון בדלת האחורית (בחיי, שמישהו יסביר להם כבר למה דמויות קדושות משיגות את ההפך מנרמול של קבוצות מוחלשות. שלא לדבר על חבילות הגיוון הנלעגות האלו, "היא אישה! ושחורה! ולסבית!". ממש מטרגר את טראומת הילד השחור/ ערבי/ בן של אבא ואבא מ"נצחיים").
הדקות הראשונות של "שנות אור" דומות כל כך לפתיח של "אהבה בשחקים: מאווריק" שזה גם מוזר וגם מוכיח שלא רק מוחות גדולים חושבים אותו דבר. אחר כך אתה מבין שזה ספין-אוף שהסתובב רחוק כל כך מהמקור שאבד לו הקשר עם חללית האם, ולאט לאט מתחוור שזה סרט מושלם לבני תשע שמשום מה מכלה את זמנו בהעברת מסרים נוזפים לבייס של דונאלד טראמפ. ועדיין, הציון ש"שנות אור" זוכה לו כרגע ב-IMDB הוא ללא ספק תוצאה של קמפיין הטרלה: זה קראוד פליזר ראוי לצפייה, או לכל הפחות משתלם לצפייה. לא רק שהוא מהנה ברובו, אלא שבמחיר כרטיס אחד אתם מקבלים איזה חמישה סרטים שונים.