לכל השדים

רוחם של "הכוח מתעורר" ו"עולם היורה" (שניהם, אגב, ילידי 2015) מרחפת מעל "מכסחי השדים: החיים שאחרי". זה כאילו מובן מאליו, כי כל הנ"ל הם ריבוטים או בעברית אתחולים, קרי ניסיון להחזיר אל הפסים סדרת סרטים שירדה מהם; אבל זה לא רק זה. זאת גם העובדה ששלושתם הם לא פחות רימייקים מאשר ריבוטים, ויותר מזה - ששלושתם עובדים למרות שהצופה המיודע יכול לראות בדיוק איפה לוחצים לו על הכפתורים ואיפה מראים לו דברים שהוא כבר ראה רק כי זה עושה לו נעים. סרטים מהנים מהסיבות הלא נכונות, אם תרצו.

אז כן, הדבר הראשון שצריך להגיד על "מכסחי השדים" החדש הוא בדיוק מה שאי אפשר היה להגיד על אף סרט בפרנצ'ייז הזה זולת הראשון: הוא עובד. הוא כיפי. הוא מצחיק. בגיל מסוים, אני מניח 12 ומטה, הוא כנראה גם די מפחיד - בדיוק כמו שהמקור הפחיד אותי (כלומר, כשהוא לא הצחיק אותי) כשצפיתי בו בזמן אמת, בגיל עשר. הבמאי ג'ייסון רייטמן ("ג'ונו", "תלוי באוויר") נכנס כאן לנעליים של אביו איוון רייטמן, והוא אפילו לא צריך מדרסים. ה-DNA הנדיר של "מכסחי השדים", לטעמי קומדיית האימה הטובה ביותר בכל הזמנים, עובר כנראה בתורשה. וחכו שנייה עם ה"אבל" הגדול שאתם כבר יודעים שיגיע, כמו שאני ידעתי אמש בהקרנה שמתישהו תגיע השורה "למי תתקשרו".

אנחנו בזמננו אנו, כלומר 37 שנים לאחר אירועי "מכסחי השדים", שהסרט החדש מתארך בהתאם לשנת היציאה של הסרט המקורי. האם החד הורית קלי (קארי קון) וילדיה טרבור ופיבי (פין וולפהארד ומקנה גרייס) נאלצים לעבור לחווה בסאמרוויל, חור בסוף אוקלהומה שהסבא הוריש למשפחה עם מותו המסתורי. בעיירה שכוחת האל והאדם קורים דברים מוזרים, ולא רק במובן שוולפהארד מסתובב שם: רעידות אדמה בלתי מוסברות פוקדות את האזור בתדירות גבוהה כל כך שסיסמוגרף בשם גארי (פול ראד) מוצא שם עבודה כמורה בחטיבה כדי לחקור מה קורה. הצופה במובן הזה נמצא קילומטרים לפני הדמויות; הוא יודע שהסבא המנוח היה איגון ספנגלר, אחד ממכסחי השדים המקוריים, ושהחווה הייתה המקום שבו המשיך לעסוק בעל-טבעי לאחר שנפרד משותפיו. אבל למה הוא נפרד מהם? ולמה התנכר למשפחתו? את זה נגלה במורד הדרך, ככל שרייטמן ג'וניור יתעסק פחות באתחול ויותר בעשייה-מחדש.

לגנותו של "החיים שאחרי" נזקפים לא רק תחלואי הריבוט-שהוא-רימייק, אלא גם שלל רעות חולות וסתם מניירות של הוליווד דעכשיו. זה הווייב המוכר לעייפה מ"דברים מוזרים" ו"זה" (שמצדו גונב מ"הגוניס" ומ"אני והחבר'ה" וכיו"ב סרטי אייטיז, אז מה הקטע); זה הגיוון האתני והמגדרי המאולץ שבמקרה הזה מסתכם ברומן בין שני שחקנים שאין ביניהם דציליטר של כימיה (וולפהארד וסלסט אוקונור, בתפקיד מיותר לחלוטין של נערה מקומית), אבל גם סיפור טרום-אהבה פשוט מקסים (גרייס ולוגאן קים בתפקיד ילד חובב תעלומות שמכנה את עצמו פודקאסט); זה השימוש בטכנולוגיה התמיד קריפית של דיפ פייק (ולא אכנס לשאלה את דמותו של מי מזייפים כאן, למרות שזה די מובן מאליו בהינתן מצב הצבירה של חברי הקאסט המקורי). ושוב, מעשה שטן או במקרה הזה שד, הסרט עובד. 

זה עובד בראש ובראשונה בזכות מקנה גרייס. זה לגמרי הסרט שלה - הילדה/מדענית עם הקשיים החברתיים היא במובהק הגיבורה - ואיכשהו, השחקנית בת ה-15 (שמגלמת בת 12) עדיין מצליחה לגנוב אותו. היא מצחיקה וחכמה ונוגעת ללב ואכפת לך ממנה, כל הדברים שמהם עשויה מעורבות רגשית. לצד גרייס חובה לציין את ראד, שחקן שנתקיימה בו האמירה האלמותית מ"המפץ הגדול" על בלוטות': הוא גורם לכל דבר להיות טוב יותר. ומעל לכל נמצא הדבר הזה שאי אפשר לזייף, אותו אחד ששיחק לטובת ג'יי ג'יי אברהמס כשביים את "הכוח מתעורר": רואים שזאת עבודה של אנשים שבאמת-באמת אוהבים את "מכסחי השדים". שמאזנים את הציניות של המכונה ההוליוודית עם כמויות של לב.

הנעדר הגדול הוא הרולד ראמיס המנוח, מי שכתב את המקור במשותף עם דן אקרויד, גילם את איגון ובעצם השלים עם רייטמן האב את המשולש היצירתי שמאחורי ההברקה ההיא. ראמיס, מי שביים וכתב בין השאר גם את "לקום אתמול בבוקר" המופתי ואת "בואו נדבר על זה" המצוין, היה אחד הכותבים הגדולים בביזנס והטאץ' שלו מאוד מאוד חסר כאן - מה שמוביל ל"אבל" המובטח. 

כן, "מכסחי השדים: החיים שאחרי" ממש אחלה. הוא לגמרי מוחק את סרט ההמשך הכושל מ-1988 ואת הריבוט הכל-נשי הנורא מ-2016, הוא נבון וסוחף ונוגע בנימים הנוסטלגיים במקומות הנכונים. אבל זה בדיוק מה שגורם לחוויית הצפייה להיות יותר אוסף של סימני וי על צ'ק-ליסט מאשר הנאה שלמה, כי הסרט הזה עושה הכל נכון בלי להסתכן בכלל, בלי להביא לשולחן שום דבר חדש. כמו "הכוח מתעורר", כמו "עולם היורה", הוא לגמרי שווה צפייה - ולגמרי מתסכל כשאתה מבין שזה לא שאין רעיונות חדשים. זה שהוליווד לא רוצה להשכיב עליהם כסף.