במשפט וחצי, "כלב שחור" עוסק באדם שמשתחרר מהכלא, מוצא עבודה כלוכד כלבים ונקשר לאחד מהם, מה שמשנה את מסלול חייו. זה סיפור פשוט וסרט פשוט, כזה שיכול אומנם לעורר דיונים מורכבים ולהזמין ניתוחים מפותלים, אבל מילת המפתח כאן היא "יכול": אני חושב שניתן ליהנות מסרטו של הו גוואן גם בלי לחפש, כמאמר השיר, משמעויות בשמיים. תכלס אפשר לראות בו בכלל מערבון, פשוט כזה שמתרחש במזרח, ספציפית במדבר גובי. אחרי הכל, שאר המרכיבים המערבוניים נמצאים שם: העיירה שכוחת האל שמנוהלת בידי גנגסטרים, הזר שמגיע אליה רכוב (אומנם על אופנוע, אבל עדיין), העימות הבלתי נמנע בינו לבין הרעים. אז מערבון (טוב, מזרחון), יצירה של עומקים ורבדים או משהו באמצע? זה כבר בעיני המתבונן. וככה או ככה זה פשוט יופי של סרט.

לאנג (השחקן הטייוואני אדי פנג) הרג אדם, ישב עשר שנים, ועכשיו הוא חוזר לעיירה שבה גדל. אלא שהיא בינתיים השתנתה ללא היכר, ובעצם ננטשה כמעט לגמרי כחלק מתהליך העיור המואץ בסין. שנים נתנו למקום הנידח הזה לדעוך בשקט, אבל עכשיו מתקרבת אולימפיאדת בייג'ינג 2008, והשלטונות מחליטים לטפל באחת התוצאות של הנטישה ההמונית: מכת הכלבים העזובים. מאות מהם מסתובבים בעיירה ובסמוך לה, תוקפים תושבים ואפילו מסכנים נהגים כשהם מסתערים בהמוניהם על כלי רכב חולפים.

סיירות מאולתרות של מקומיים מגויסות לפרויקט לכידת הכלבים, ולאנג מצטרף בחוסר חשק לאחת מהן, שרודפת אחרי כלב ספציפי - שחור, מהיר, רזה, תוקפני, ועל פי החשד גם חולה כלבת. אחרי שמפגש בין הכלב המשוטט לאסיר המשוחרר מסתיים בביס, שניהם נכנסים למעין הסגר מרצון; כאן נוצר ביניהם קשר שמגדיר את הסרט כולו, גם ברמה הסיפורית וגם במונחים של תמה, מפני ש"כלב שחור" מתקיים כולו על הציר שבין אימוץ ונטישה, טיפוח והזנחה, הורות ויתמות. זה נכון ליחסים בין אנשים, ליחסי אדם-חיה - זה בפירוש לא מקרי שאביו של לאנג הוא מנהל גן החיות המקומי, או מה שנשאר ממנו - וגם ליחס של העיירה לתושביה ושל המדינה לעיירה. הכל הוא סוג של הורות, והסרט מאותת על זה בסצנת שיא נפלאה לצלילי Mother של פינק פלויד.

אם מישהו מעוניין לנתח את מה ש"כלב שחור" מנסה להגיד לעומקו של עניין, אז לטעמי המפתח מצוי דווקא בעלילות המשנה: היחסים של הגיבור עם האב השתיין והסצנות בתוך וסביב גן החיות. זה כאילו שהסרט מכריח אותנו לראות מה מסוגל האדם לעשות בהלך רוח של בנייה, מה הוא מעולל במצב רוח של הרס, לאיזה נזק היקפי גורמים שני הדברים - ולמה ניתן להציל הרבה יותר ממה שנדמה (לא ארחיב בעניין הזה, רק אומר שזה לא מהסרטים שמוציאים את החשק לחיות, גם אם לרגע זה נראה ככה). 

אוי, תראו מה זה, הידרדרתי למשמעויות לפני שסיימתי עם התקציר: האדם שלאנג הרג הוא בנו של גנגסטר מקומי. כשמביאים בחשבון את העובדה שהוא גם מסתיר כלב עם פוטנציאל לכלבת, מקבלים אדם שיש לו בעיות עם שני הצדדים של החוק. וזה שוב מייתר את המשמעויות, כי כבר אמרתי - אם תרצו, אין זה אלא מזרחון.

כמעט בלי קלוז-אפים, עם פריימים רחבים ותנועות מצלמה אופקיות שמוציאים את המקסימום מהלוקיישן הפסיכי, עם 200 כלבים מלבד הכלב-גיבור (שאגב, אומץ על ידי פנג בסוף הצילומים), "כלב שחור" הוא סרט של אווירה ושל וייב. הגיבור שלו כמעט לא מדבר, מערכת היחסים שלו עם הכלב לא מתפתחת או מוצגת כמו שהוליווד הייתה מטפלת בה, ועדיין - זה לא "הסרט הסיני שזכה בפרס 'מבט מסוים' בפסטיבל קאן" במובן המופלץ של המילה. כלומר, עובדתית זה נכון, אבל אני חושב שאפילו צופים שנרתעים מהמוצא של "כלב שחור" או מכפות התמרים בפוסטר עשויים להתחבר אליו בכל נימי נפשם. על אחת כמה וכמה אם הם אנשים של כלבים.