וואו, איזה רגעים יפים יש בסרט הזה. מזמן לא ראיתי את כוכבי השמיים מככבים כמו בסצנה שמסיימת את השליש הראשון, ובשני שזורות זה בזו גם נאמבר ריקוד זוגי-אורבני שנותן פייט ל"לה לה לנד" וגם סצנת התיפוף הכי מגניבה שראיתי מאז ש"האורח" הביא לריצ'רד ג'נקינס מועמדות לאוסקר ב-2007 (אמרתי מגניבה! התיפוף ב"וויפלאש" סוחף, זה משהו אחר לגמרי). בכלל, "חייו של צ'אק" הוא סרט עם קסם, סרט שאפשר להעמיד לידו את המילה "לירי" בלי שהיא תרגיש מחוללת. אבל זה לא סרט גדול, וכמו שתמיד קורה עם יצירות שנוגעות בגדוּלה, אפשר לגמרי להסתפק בטוב שיש. אבל למה לעשות את זה כשאפשר להיות חזיר ולקטר על הפספוס?
"חייו של צ'אק", עיבוד לנובלה מאת סטיבן קינג, מחולק לשלוש "מערכות" ומסופר ברוורס כרונולוגי, כמו המקור הספרותי. אז אנחנו מתחילים מהסוף, תרתי משמע, עם מורה בשם מרטי (צ'יווטל אג'יופור) שחווה את מה שנראה כקריסה מוחלטת של הציוויליזציה האנושית ואולי אפילו של היקום כולו. אלא שהאפוקליפסה המתגלגלת הזו מלווה במשהו נורא מוזר: אינספור שלטי חוצות ופרסומות כתובות ומצולמות צצות משומקום עם הכיתוב/קריינות "39 שנים, תודה לך, צ'אק!". אף אחד לא יודע מה זה, או אם זה קשור איכשהו לקריסת המערכות שמסביב.
במערכה השנייה - שכאמור מתרחשת כרונולוגית לפני הראשונה - אנחנו נחשפים לאותו צ'אק, הכינוי של צ'רלס קרנץ (טום הידלטון). זה הפרק הקצר מבין השלושה, ולטעמי הטוב שבהם, בעיקר בזכות סצנת הריקוד שבה אנחנו מכירים לרגע גם אישה בשם ג'ניס (אנליז באסו) ואת המתופפת טיילור (טיילור גורדון, שגם בחיים האמיתיים מתופפת כמו שדה. אולי היא צצה לכם מדי פעם בפיד בשם The Pocket Queen). כאן, כמו במערכה הקודמת, יש משקל גדול גם לקריין (ניק אופרמן), שמספק ליווי לא דידקטי מדי - ולעתים ממש מצחיק - הן להתרחשויות והן למהות, מפני ש"חייו של צ'אק" הוא לא רק סיפור אלא גם רעיון פילוסופי.
יש לקינג יצירות נטולות ממד על-טבעי שהפכו לסרטים - לרבות יצירות מופת, כמו "אני והחבר'ה" ו"חומות של תקווה" - אבל "חייו של צ'אק" רק נראה בתחילתו כאילו הוא משתייך לרשימה הזו. אחר כך הוא נראה קצת כמו סרט מדע בדיוני, ובסופו של דבר הוא מתביית איפשהו באזור של "גרין מייל", כלומר דרמה עם היבט על-טבעי בודד. אלא שבניגוד ל"גרין מייל", כאן יש הרגשה שההיבט הזה כמעט מיותר ואולי מעט מנייריסטי. אבל זה עניין שולי; הבעיה הגדולה יותר ב"חייו של צ'אק" היא שהפילוסופיה שלו לא נורא מעניינת, כלומר לא מספיק מעניינת כדי להצדיק את המבנה החידתי שמובל על ידה וגם מוביל אליה. ואם אני יוצא קצת חידתי בעצמי, אז זה רק כדי לא להיקלע לספוילרים, שהם חטא בלתי נסלח בסרט כזה.
הבמאי מייק פלנגן עיבד בעבר את קינג ("דוקטור סליפ", "המשחקים של ג'ראלד"), וגם כתב בעצמו תסריט מוצלח מאוד עם מוטיב על-טבעי בולט, למותחן האימה "השער" מ-2013. אבל אולי מפני שהאיש הוא בעיקר במאי של סרטי אימה ולא של דרמה, "חייו של צ'אק" יצא לו טיפה מפוקשש. זה סרט שהלב הרגשי שלו נמצא דווקא באמצע, שהחלק הפחות מעניין שלו הוא הסיום שקושר את כל החוטים - ושבאמת יכולתי לחיות בלי הפלישה שלו לטריטוריית הבלתי מוסבר. עדיין שווה צפייה, עדיין שולח אותך הביתה עם זיכרונות מכל הרגעים היפים, אבל גם שלם קטן מסך חלקיו.