דני (הדר כץ) הולכת למסיבה. היא רוקדת קצת, מתרועעת קצת ובעיקר מחפשת את מקס (לב לייב לוין); יש לה משהו חשוב להגיד לו. אבל מקס מצדו עסוק בדיאלוג עם אבישג (אלישבע וייל), מישהי שהוא מכיר שטחית ומעוניין להכיר אופקית, ובסופו של דבר הוא לא זוכה לקבל את המסר של דני. סוף אפיזודה 1.
מקס ואבישג ביחד. הוא מתוודה על המאוויים המיניים הסודיים שלו, היא מבקשת ממנו לשתף פעולה עם שלה. סוף אפיזודה 2.
אבישג, מתברר, עובדת כדוגווקרית. אחד הלקוחות שלה, גבר בגיל העמידה בשם דרור (יואב הייט), מבקש ממנה לשמור על הכלבה שלו בביתו. היא נרדמת שם, וכשהוא חוזר הביתה הם מקבלים הזדמנות ראשונה להכיר זה את זו. סוף.
"מישהו יאהב מישהו", סרטה השני של הדס בן ארויה, חוזר לאזור המחייה של סרט הביכורים הנהדר שלה, "אנשים שהם לא אני" - רווקוּת מילניאלית-תל אביבית, דמויות שסוחבות אישיוז של אינטימיות, מיניות חופשית מאוד אבל לא בהכרח בריאה. אבל בעוד ש"אנשים" היה סרט פשוט בעלילתו ובמבנה שלו, הכי what you get is what you see, המבנה של "מישהו יאהב מישהו" הופך אותו לחידה, לשאלת "אוקיי מה ראיתי עכשיו". עכשיו, אודה וקצת אבוש: בתשעה מעשרה מקרים, התשובה שלי לשאלה הזו היא "לא אכפת לי". אני לא אוהב לעבוד אצל סרטים, גרוע בחידות ובאופן עקרוני מצפה שאם ליצירה יש משהו להגיד לי, היא פשוט תגיד לי את זה. אבל החדש של בן ארויה כל כך נגיש בכל המובנים האחרים, ועשוי כל כך טוב בכל המובנים הקיימים, שהוא פשוט התנחל לי בראש.
אני חושב שחשבתי על שאלת ה"מה ראיתי" משהו כמו 72 שעות לפני שהבליחה לי תשובה. אני לא מתכוון לנסח אותה כאן, גם כי היא תהיה ספוילר מזעזע וגם כי סביר להניח שהיא רק התשובה *שלי*, אבל על דבר אחד אני מוכן להתחייב: מזמן לא ראיתי סרט חכם כל כך. ואני בכוונה אומר חכם ולא מתחכם, כי בעוד שהמבנה של "מישהו יאהב מישהו" הוא בפירוש אניגמטי במבט ראשון, צריך רק להגיע לישורת האחרונה כדי להבין שהסרט הזה בעצם שר את הרולינג סטונז: לא תמיד תשיג את מה שרצית, אבל אולי תגלה שהשגת את מה שנחוץ לך. במילים אחרות, החידתיות כאן היא סביב האופן שבו הסיפור מסופר, לא *מה* מספרת לנו בן ארויה. אני מניח שזה חלק ממה שגרם לי לחרוג ממנהגי ולחשוב על זה במקום לעזוב את זה, ואם הכתיבה של בן ארויה אינה סיבה מספקת, אז הקולנוע שלה לגמרי סוגר את הפינה הזאת.
לפני ארבע שנים, במסגרת פורום מבקרי הקולנוע של ישראל, יצא לי להיות שותף להכתרתה של בן ארויה כתגלית השנה בקולנוע הישראלי. זה היה חלק (קטן, מאוד) מההייפ שיצרה עם "אנשים שהם לא אני", אלא שזה הייפ פיפיות, כי בן ארויה הגיעה ל"מישהו יאהב מישהו" עם הקונפליקט הקלאסי של להקה שבאה משומקום עם אלבום שכל המבקרים עפו עליו, ועכשיו לך תעשה משהו שימשיך באותו קו בלי לדרוך במקום, שיוכיח שהקודם לא התפלק לך - ובאותה נשימה, שלא התאהבת במה שאמרו עליך עד לנקודת המִחְזוּר העצמי. מהבחינה הזו, "מישהו" הוא לגמרי אבולוציה, לגמרי הצעד הבא במורד אותו משעול, אותו צעד מתבקש קדימה מינוס הסטייה מהדרך האופיינית כל כך לאמנים לאחר הצלחה ראשונית. זה נכון לכתיבה המשתכללת של בן ארויה וזה נכון עוד יותר לעשייה הקולנועית שלה.
אף אחד לא מביים סקס כמו הדס בן ארויה, אף אחד לא מקלנע את המילניאלז כמוה, אף אחד לא מצליח כמוה לשכנע שהוא מסתכל על הדור הזה באופן משוחד, מבפנים, וגם באופן קולנועי-אנתרופולוגי, מבחוץ. ב"מישהו יאהב מישהו" היא יצרה את סצנת המיטה האפקטיבית ביותר מאז לא זוכר מתי, ובאותה נונשלנטיות גם את רגע הכלום - שתי דמויות שסתם שותקות ביחד - הכי מוצלח מאז כנ"ל. קולנוענית ששולטת ככה באמנות שלה גם בפול גז וגם בניוטרל, שגורמת לך להרגיש ומכריחה אותך לחשוב, היא נכס לאומי. ובן ארויה כבר עובדת על הסרט השלישי שלה כשמעבר לפינה מחכה סדרת טלוויזיה בבימויה שצילומיה ועריכתה הושלמו, כך שעדיין יש שלל קליעים באקדח הזה.
אוקיי, אבל באתם לשאול איך "מישהו יאהב מישהו". תשובתי היא שזה מקרה קלאסי של "תנו לזה רגע" - פעם ראשונה במהלך הצפייה ופעם שנייה אחריה. אם תתמסרו ליצירה הזו, תגלו שהיא מתגמלת באחת הדמויות הנשיות הכי פגיעות, הכי שובות ושוברות לב, שראינו אי פעם בקולנוע הישראלי. וזה רק הבונוס, רק הפועל היוצא של האמירה המדויקת על אינטימיות בכלל ואצל בני דורה של בן ארויה בפרט (טוב, אבל אמרנו כבר שלא ניכנס כאן לעומק ה"מה ראיתי"). ובהקשר הזה, בין אם היא עשתה את זה במודע או שלא, כמה מגניב זה שבמאית שכו-לם הכתירו כקול של דורה בסרטה הראשון מביאה את השני שלה לקליימקס בסצנה לגמרי אילמת.