ג'ק ניקולסון בגרסה של טים ברטון, הית' לדג'ר בגרסה של כריסטופר נולאן ("האביר האפל"), ג'ארד לטו אצל דייויד אייר ("יחידת המתאבדים") ועכשיו חואקין פיניקס ב"ג'וקר" של טוד פיליפס: אפילו אם לא סופרים את מארק האמיל, כוכב "מלחמת הכוכבים" שעשה ממש קריירה שנייה כקולו של הג'וקר בסדרות ובסרטי אנימציה, הנמסיס של באטמן משך כמה מגדולי השחקנים להעניק לו פרשנות משלהם - מהאנרכיזם המשועשע של לדג'ר ועד הקריפיות של פיניקס. אבל במלאות 30 שנה להופעה הראשונה בסדרה הזו, ניקולסון ב"באטמן" של ברטון מ-1989, מה אם מאז ועד "ג'וקר" קרה משהו שגדול אפילו מסך הגיחות של הג'וקר אל המסך?
הוליווד חושבת בתבניות, והמאוסות ביותר הן סרטי המשך (לרבות פריקוולים כמובן) ורימייקים לסוגיהם, מ"בואו נעשה את זה שוב, רק בול אותו דבר" הישן והטוב ועד ה"ריקוול" שקיטרתי עליו לאחרונה בהקשר של "זה חלק 2". אבל מה שקרה בשלושת העשורים האחרונים עם הג'וקר, וביתר שאת עם "ג'וקר" שבו אין בכלל זכר לבאטמן, מעלה אפשרות מסקרנת של חזרה לאותה דמות ללא צורך לחזור על אותו סיפור. כלומר, אם מוסכם עלינו ש - נניח - דארת' וידאר ממשיך להיות מעניין, אבל מוסכם עלינו גם שאף אחד לא רוצה רימייק של "מלחמת הכוכבים", למה שלא יצוץ סרט בשם "Vader" שבו נראה את הלורד האפל במנותק מהסאגה של משפחת סקייווקר, ובגילומו של שחקן רציני שיעוף על זה - נגיד (תזרמו רגע, בחייאת) טום קרוז, שכבר היה נהדר מאחורי מסכה לרוב אורכו של "ונילה סקיי" והוא גם מספיק מלחיץ בשביל זה? ואם אתם זוכרים את ההמשכים המרוטים של"שתיקת הכבשים", האם לא היה עדיף לעשות גרסאות חדשות לגמרי לסיפורו של חניבעל לקטר, עם שחקנים שמפרשנים אותו אחרת לגמרי מאנתוני הופקינס - נגיד, סתם לצורך התרגיל המחשבתי, טום הידלסטון? 
אני מזכיר את לקטר גם מפני שכמו הג'וקר הוא אכן ממשיך לרתק, וגם מפני שאיתו זה כבר כמעט קרה. ב-1986 ביים מייקל מאן את "הצייד", עיבוד ל"דרקון אדום" מאת תומאס האריס, הספר שקדם ל"שתיקת הכבשים" ושבו הציג האריס לראשונה את דמותו של לקטר. מי שגילם אז את הקניבל היה בריאן קוקס (היום לוגן רוי ב"יורשים"), שחקן שלגמרי שייך לקליבר של הופקינס, ושהעניק ללקטר טיפול "קטן" יותר, כמעט פקידותי, כמעט אייכמני אם תרצו. אלא שבהוליווד כמו בהוליווד, לאחר ההצלחה של "שתיקת הכבשים" עובד מחדש "דרקון אדום" לסרט באותו שם ובכיכובו של הופקינס, שהיה גם פחות טוב מ"הצייד" וגם השכיח לחלוטין את העובדה שבעצם ראינו כבר שתי מהדורות שונות מאוד של לקטר (ואני אפילו לא סופר את הסדרה "חניבעל", כי בכל זאת, סדרה).
אפילו בעולם הקומיקס של די.סי ראינו מיני-ניסיון קודם להפוך דמות של נבל לאתגר עבור גדולי השחקנים: זה קרה כשקווין ספייסי, אז עדיין שחקן איי-ליסט ולא שם שמעורר מחשבות קרינג'יות, נכנס לנעליים העצומות של ג'ין הקמן וגילם את לקס לות'ור ב"סופרמן חוזר". הסרט הזה היה יותר סיקוול מכל דבר אחר, אבל עדיין - שניים מהשחקנים הגדולים, כל אחד של תקופתו, ניסו את כוחם בדמות הזו. ו"ג'וקר", עם הזכייה שלו בפסטיבל ונציה וההייפ העצום סביבו, מעלה את האפשרות שאולי לא צריך יותר מזה.
בתיאטרון זה קורה כל הזמן. מהמלט ועד המלך ליר, תפקידים מסוימים נתפסים כבנצ'מארק עבור השחקנים הגדולים ביותר. בחיים לא תקראו ביקורת תיאטרון שעניינה "נו יופי, עכשיו דסטין הופמן משחק את שיילוק, אפשר להתקדם כבר מהדמות הזאת?", בדיוק כמו שלא תיתקלו בביקורת מוזיקה שקובלת על *עוד* ביצוע לרקוויאם של מוצרט. ואם לאמנויות הוותיקות יש אישור פתוח להביא פרשנויות שונות לאותה יצירה, למה שזה לא יקרה גם בקולנוע? נכון, גם הרימייק הוא סוג של אמנות מבצעת, אבל לשמוע שוב סיפור שכבר שמעת זה מתיש וחסר מעוף. תלישה של דמות מתוך המסגרת הסיפורית המקורית שלה, התמקדות בה אגב ליהוק של שחקן שמסוגל להמציא אותה מחדש - זו יכולה להיות דרך המלך.
תחשבו על נורמן בייטס, האנטי-גיבור של "פסיכו". לא היה מרתק לראות שחקן אחר מלבד אנתוני פרקינס נכנס לראש הזה - אני בקלות מדמיין את בנדיקט קמברבאץ' - אבל בלי הקטע המעיק של חזרה לאותו מוטל לאותה אמבטיה ו/או ניסיון לזנב בכל הנ"ל, כפי שקרה ברימייק המיותר של גאס ואן סנט לסרטו של היצ'קוק? או, רק כדי להוכיח שזה לא מוגבל לנבלים ו/או פסיכופתים, תחשבו על סאני וורציק, האיש (האמיתי) שבמרכז "אחר צהריים של פורענות": העובדה שהאיש שדד בנק כדי (זהירות, ספוילר מ-1975) לממן ניתוח שינוי מין למאהב שלו היא כמעט הערת שוליים בסרטו המופתי של סידני לומט; מה אם ראיין גוסלינג היה יורש את אל פצ'ינו בסרט שכולו קודש ליחסים בין סאני למאהב דנן, במקור כריס סרנדון בתפקיד זעיר, והיום אולי מייקל פסבנדר בתפקיד לנעוץ בו שיניים?
לנתק את הג'וקר מבאטמן - זה מהלך שדורש תעוזה, אבל אני מנחש בזהירות שאלמנט "חואקין פיניקס הולך בעקבות הית' לדג'ר וג'ק ניקולסון" היה מה שאנשי שיווק קוראים "סיפור" ראוי למוצר שהוא "ג'וקר", סיפור טוב מספיק כדי לתת לפרויקט הזה אור ירוק. ואם כל מה שדרוש זה שחקנים שמחפשים את ההמלט שלהם ובמאים וכותבים שיודעים איך לעשות "מחק את המיותר" לכל המסביב, אז פתאום זה לא רק חניבעל לקטר שמעניין, אלא גם קלריס סטרלינג - הילדה שאביה איש החוק מת בצעירותה, שחוותה את הטראומה של ליל שחיטת הכבשים, ששרדה גם את חניבעל לקטר וגם את באפלו ביל - בוודאי אם נראה במקום ג'ודי פוסטר את מרגו רובי.
אלן ריפלי, גיבורת "הנוסע השמיני", עם ג'סיקה צ'סטיין במקום סיגורני וויבר. אנני ווילקס מ"מיזרי" עם ג'ניפר לורנס בנעלי הבית של קתי בייטס. ואולי זה רק אני, אבל הייתי קונה כרטיס כדי לראות את איימי אדאמס עושה מארג' גונדרסון, הדמות הבלתי נשכחת של פרנסס מקדורמנד ב"פארגו". ואני יכול להמשיך ככה עד מחרתיים בצהריים.
אוקיי, עכשיו תבואו ותגידו ש"ג'וקר" הוא רק סוג של ספין אוף, והרי כבר ראינו את הוליווד מנסה את כוחה בספין-אופים - כמו שסרטי "אנאבל" הם ספין-אוף של "לזמן את הרוע", כמו שפרנצ'ייז "המיניונים" הוא ספין-אוף של פרנצ'ייז "גנוב על הירח". אבל "ג'וקר" הוא הפרויקט הראשון שמקנה למהלך כזה יוקרה של ממש ומאפשר לו להתרחק לגמרי מהמקור, הכל בזכות ההתנפלות של שחקן או שחקנית משמעותיים על תפקיד ששחקנים גדולים אחרים כבר הפציצו בו. אם הסרט הזה יעשה כסף כמו שהוא עושה הייפ, ייתכן שזה המוצא ממתווה הרימייק-סיקוול-פריקוול-ריקוול. ואמרו אמן.