48 שעות אחרי אותו יום שבת בעוטף עזה, מעיין אדם קיבלה את ההודעה הקשה ביותר, שאחותה הקטנה מפל אדם ז"ל נרצחה בדם קר על ידי מחבלים במסיבה ברעים. שבוע וחצי אחרי, הגיעה אדם לריאיון ב"ארז ואברי" עם ארז טל ואברי גלעד, וסיפרה על ההתמודדות שלה ועל השבעה שהסתיימה ביום שלישי. "זה מדהים לראות, אבל היו אלפי אנשים שלא הכרתי, וראיתי איך היא השפיעה באופן עוצמתי בכל מקום שהיא הייתה בו. אבל כשנגמרה השבעה, אתה אומר איזה יופי, זה נגמר, אבל אז זה לא נגמר. אני יודעת לפתור הכל באישיות שלי ובתפיסת העולם שלי, שום דבר הוא לא סופי, אבל אין לי איך לצאת מזה, זה לכל החיים".
מעיין שיתפה לפני כשבוע את סיפורה הטרגי של אחותה, שהעמידה פני מתה במשך שעות, עד שהמחבלים עשו בה וידוא הריגה ורצחו אותה. בן זוגה רועי שהיה לידה לאורך כל הטבח, ניצל וסיפר למשפחתה את כל מה שקרה. "עשו בה וידוא הריגה וברועי אפילו פעמיים, הכדור הארור כנראה הגיע ישר ללב, היא מתה במקום. אני תמיד אומרת שהיה לה לב כזה גדול, הכדור לא היה יכול לפספס".
"רועי ניצל משני הכדורים וקם על הרגליים יחסית מהר. אני שמחה שהוא היה יכול לתת לנו עדות של שנייה אחרי שנייה, כי למשפחות זה מאוד חשוב. זה לא רק האי ודאות שהייתה בהתחלה אם הם חיים או מתים, אלא מה היה בדיוק - אם היא פחדה, מה היא אמרה".
מעיין הוסיפה וסיפרה: "הם היו שם משבע בבוקר, הטלפון שהיא נרצחה הגיעה ב-12:30 בצהריים. גם אחרי שהיא מתה הוא שכב שם ואפילו לקח מהדם שלה בשביל להיראות יותר מת. המחבלים ישבו על המשאית והסתכלו עליו כל הזמן, רק כשהוא שמע עברית הוא הרים את היד שיצילו אותו".
מה זה עשה לך כששמעת את כל הפרטים?
"זה כן נתן לי שקט, וגם יכול להיות שהוא חרטט אותי כי הוא סיפר לי סוף כזה שליו, אבל מה אכפת לי, שמעתי סיפורים כל כך מחרידים אז אני שלמה עם הסיפור של מפל. היא מתה בידיים של מי שהיא אוהבת, היא לקחה נשימה ואמרה לו שהיא אוהבת אותו. היה לי נורא חשוב שהיא ראתה אותו בסוף ולא ירו בה כשהיא רואה את הדבר הזה".
כמה ימים לאחר שקיבלה את הבשורה המרה, מעיין פרסמה ברשתות הקלטה של השיחה האחרונה של מפל ואביה, עכשיו היא מסבירה מה עמד מאחורי החשיפה. "אני מרגישה שכל יום שעובר הדם שלנו פחות רותח, כל יום שעובר אנחנו מתמקדים בטוב, בעם שלנו, במורל של החיילים ואני רואה סרטונים שמחים. אני לא נגד זה, אבל אני לא רוצה שלא נחסל אותם, שנוותר להם, שנשכח ונרגע. אני רוצה שנכעס, אני רוצה שנשמע את זה ונראה את הדברים הקשים. כשאחותי אומרת שהיא לא במקום בטוח והיא על אדמתה במדינת ישראל שניתנה לנו אחרי השואה, אז נדאג שהיא תהיה במקום בטוח. יש לי תינוקת בת חצי שנה, זה יקרה לה גם?".
מה תעשי עכשיו?
"אני כל יום קמה אחרת, יום אחד אני מאוד עצובה, יום אחד אני מאוד כועסת ויום אחד אני מקנאה. אני רואה סרטוני ניצולים ואני מקנאה. אני לא יכולה לשלוט ברגש הזה, אני מתביישת בו אבל אני אכולת קנאה. אני שמחה בשבילם אבל זה אפקט הפרפר, אולי הגורל של מפל יכול היה להיות שונה. דיברתם על איך תיראה הפוליטיקה ואני רוצה להרגיש שאולי זאת המשבצת שלי כי משם אני באה. גם בדרך לכאן אמרתי לעצמי שאני לא יודעת מה אני, מה אני רוצה ומה אעשה, וזה גם משהו שצריך לתת לו מקום. אתה רואה הרבה גיבורים והרבה אנשים עם מסר ויש גם אנשים אבודים, ואני אתאפס על עצמי ואדע מה לעשות".