בשנתיים האחרונות צברה אודיה פינטו כ-400 אלף עוקבים ברשתות החברתיות. בשוק רווי משפיעניות וקודי קופון, היא מצליחה לבלוט בסגנון הייחודי שלה, וגם אם היא לא כוס התה של כולם, זה לא מפריע לה להמשיך להיות נאמנה לעצמה. היא חיה בשלום עם הביקורת, וגם עם מי שלא רוצה לעבוד איתה.
"אני לא חושבת לפני שאני עורכת ומעלה, אני פשוט מעלה ולפעמים זה לא טוב. העליתי איזשהו סרטון שאליאור (ארוסה – יה"א) השתין על האסלה ואמרתי לו, 'תנקה את זה, אני כל היום עם כלור ואקונומיקה, כל היום מנקה. באמת, תרחם עליי, זה לא פייר! מה הבעיה להשתין בפנים?' וביקשתי שינקה. לא חשבתי שיש פה משהו לא בסדר, אבל יצאו עליי ועשו עליי עליהום, אמרו לי, 'את משפילה אותו, חוצפנית'. לאליאור זה לא הפריע".
לאט לאט אנחנו מחנכים
ביקורות מהסוג הזה נוגעות בך?
"פעם זה היה נוגע בי ממש, הייתי נפגעת וחושבת, 'למה מישהו מדבר אליי ככה?'. היו עוקבות ששלחו לאליאור הודעות או אפילו לאמא שלי, שהיא הכי ביישנית ועדינה. שאלו אותם למה אני צועקת ככה, וזה לא נעים לי".
זאת מי שאת.
"נכון, אבל יש את החיים באינסטגרם ובטיקטוק ויש את המציאות, ולפחות במציאות אני יודעת שלא יגידו לי דברים מכוערים בפנים".
הסגנון שלך יכול לבטל לך קמפיינים, או לגרום לחברות לא לרצות לעבוד איתך?
"ברור. לא קרה לי שהתבטל קמפיין אחרי שחתמתי על חוזה, אבל אני בטוחה שיש מותגים שלא מתחברים אליי, וזה בסדר. יש איזשהו מותג שרציתי לעבוד איתו והסוכנת שלי אמרה לי, 'הוא פחות מתחבר אלייך'. סבבה, זה שלהם. אתם פחות מתחברים לעממיות שבי? אתה מתחברים לפלוצים? סבבה, ביי, הכל טוב".
היו פעמים שחשבת אולי לשקול מילים או להתעדן?
"ממש לא, זו אני. אני לא רוצה להשתנות, ואם מותג לא רוצה לעבוד איתי בגלל מי שאני, אז לא. לא כולם חייבים לאהוב אותי, וזה גם לא יצליח בינינו".
אבא שלי אמר, "זהו, אין לי בת יותר"
פינטו (25) נולדה וגדלה בנהריה, וכיום היא מתגוררת עם אליאור ארוסה במושב עלמה שבגליל העליון. לרשתות החברתיות היא נכנסה לפני שנתיים, בכלל ללא כוונה להפוך אותן למקור ההכנסה שלה. "בהתחלה חשבתי שזה סתם לכיף, היו לי אולי 3,000 עוקבים. לא היה לי כסף, סיימתי מועדפת אחרי שירות לאומי בתל אביב והתחלתי לעבוד במשרד פרסום. זה לא החזיק הרבה זמן, אז החלטתי ללכת ללמוד כי צריך. זה החזיק בדיוק חודש והחלטתי לפרוש".
למה?
"אני לא יכולה לשבת על כיסא. בכיתה ט' הלכתי לאבחון וראו שיש לי דיסקלקוליה. זה לא שאני מפגרת, פשוט יותר קשה לי. אחרי שפרשתי מהלימודים ניסיתי לחשוב ממה אני אתפרנס. לא חשבתי שאעשה כסף ברשת, הכל היה ברטרים, בלי תשלום. חברות היו פונות אליי וכותבות לי, 'היי, אנחנו רוצים לשלוח לך בגדים'. הייתי בשוק, למה שישלחו לי בגדים? הייתי בהלם. כשהתחלתי לעשות מכירות וראיתי שאני טובה בזה, החלטתי לבקש כסף. זה התחיל בסכום סמלי, 500, 600 שקל, ומשם התגלגל. אחרי תקופה, הסוכנת שלי רעות בטיטו פנתה אליי והציעה לי להיפגש. היה בינינו חיבור טוב וחתמתי אצלה".
אפשר לעשות הרבה כסף ברשתות?
"כן, אפשר, אבל צריך לעבוד בזה. אני כל הזמן שם, חוץ משבת. בשבת אני בלי כלום, אני שומרת שבת. אליאור לא שומר שבת, לפעמים הוא רואה טיקטוקים בשבת ואני צורחת עליו: 'תעיף את זה מפה, אני לא מסוגלת לשמוע'".
מאז ומעולם ניהלה פינטו מערכת יחסים מורכבת עם הדת. היא נולדה למשפחה חרדית, בת הזקונים במשפחה של שישה ילדים, ובגיל 16 החליטה לצאת בשאלה. "הייתי בבית ספר חרדי והיה לי מאוד קשה שם, היו מעיפים אותי הביתה כי לבשתי חצאית לא ארוכה מספיק או כי שמתי מסקרה. היה אסור לדבר עם בנים, זה היה חונק וקשה מדי והחלטתי שזה לא בשבילי. עברתי לאולפנה פחות נוקשה ושם יותר מצאתי את עצמי".
איך ההורים קיבלו את זה?
"היה להם קשה, אני ואבא שלי לא דיברנו בכלל. כשיצאתי מהדת הוא אמר, 'זהו, אין לי בת יותר'. היו פעמים שהוא אמר לי, 'קחי את הדברים שלך וצאי מהבית', ואמא שלי הייתה מגנה עליי. היא הייתה הכי מסכנה, כי היא תמיד ניסתה להיות בינינו".
נשארת לגור בבית?
"כן, בזכות אמא שלי המדהימה. גם כשהייתי חוזרת מאוחר מבילויים היא הייתה אומרת, 'בואי תיכנסי, שאבא לא יראה אותך, שלא יכעס'. היו לי איתו הרבה ויכוחים, עד שבגיל 20–21 בערך הבנתי שאין מה לנסות לשנות אותו, זה הבן אדם, מרוקאי, פרימיטיבי, חרדי, בן 60. עכשיו אנחנו יותר בטוב כי אני פחות מחפשת להתנגש. פעם הייתי מעשנת מולו סיגריה בשבת בכוונה או מתלבשת חשוף כדי להתריס. עכשיו אני מבינה שזה דפוק. הייתי ילדה וחיפשתי הורים שיכוונו אותי ויגידו לי שגם אם אני לא חרדית, הכל בסדר, שלא ארגיש בודדה".
והרגשת בודדה?
"ברור, עשיתי הכל לבד. פרנסתי את עצמי, עבדתי במאפייה, הייתי מלצרית באולמות. הייתי צריכה כסף לסיגריות ולבגדים כי התחלתי לעשן בגיל צעיר והייתי צריכה לקנות מכנסיים, היו לי רק חצאיות. בשירות הלאומי עברתי לתל אביב ופתאום גיליתי עולמות שלא הכרתי. הבנתי מה זה הומו, מה זו לסבית, לא הכרתי את המושגים האלה ופתאום נפתח לי הראש. הבנתי שזה עולם שיותר נוח לי בו, פתאום התלבשתי יותר חשוף, יצאתי למועדונים והיה לי כיף. הייתה לי תקופה של שנתיים שלא שמרתי כשרות, אכלתי בשר וחלב ביחד, בעטתי בהכל, מרדתי. רק בשנתיים האחרונות חזרתי לשמור שבת ולאכול כשר, מבחירה, כי אני מאוד מחוברת להשם".
איפה הייתה המשפחה שלך בתקופה הזו?
"אמא שלי תמיד תמכה בי, לא משנה מה. עם אבא הייתי פחות בקשר. הוא אמר לכולם, 'מה שחמישה ילדים לא עשו לי, הקטנה, אודיה, עשתה לי שחור'. היום אני לא לאבי-דאבי איתו, אבל מכבדת".
המשפחה יודעת ממה את מתפרנסת וכמה את מצליחה?
"כן, ואני גם עוזרת להורים שלי כלכלית. מבחינתי זה המעשר שלי. בכל חודש נכנס לי כסף ואני ישר עושה העברה בנקאית לאבא שלי. לא גדלתי בבית שיש בו כסף, לא גדלתי בבית שיש בו מותגים או אלף סוגי קורנפלקס, ומבחינתי זה ההישג שלי. בכל פעם שאני מעבירה להם כסף, אני אומרת לאלוהים תודה".
חולה על עצמי כמו שאני
אחד מהנושאים המרכזיים שפינטו עוסקת בהם הוא דימוי גוף. היא מקפידה להראות לעוקבות שלה כמה היא אוהבת את עצמה ואת הגוף שלה, לא משנה באיזה משקל היא. היא מגיבה על הביקורות ועונה לכל מי שמעיר לה על המראה, וכחלק מהגישה האותנטית הזו היא גם שיתפה בהליך שעברה לאחרונה להוצאת שתלי סיליקון אחרי הגדלת חזה שעשתה בגיל 19.
"אין בן אדם שתמיד אוהב את עצמו, זה שקר. יש ימים שאתה אוהב את עצמך יותר ויש ימים שפחות. צריך להתאמן על זה, אבל אם משהו לא נראה לי, אני בעד לשנות. לא בפסיכיות ואובססיה, את קמה בבוקר ולא מתחברת? לכי תשני. אני הכי בעד. אני עושה מזרקים וציפויים, עשיתי ציצי, הפריע לי הסנטר אז הצרתי אותו. אבל בכללי, אני מתה על עצמי".
כמה את מתעסקת באוכל?
"מלא. אני קמה בבוקר וחושבת מה אני הולכת לאכול היום, אני כל הזמן סביב זה. אם אני נוסעת למקום מסוים אני קודם שואלת אם יהיה אוכל, ואם אין, אני אעצור בדרך".
אין רעב כזה בעולם
להוריד במשקל זה משהו שמעניין אותך?
"כרגע לא. כיף לי לאכול והשמנתי בצורה קיצונית בתקופה האחרונה, עליתי איזה 15 קילו מאז תחילת המלחמה. היום זה לא מפריע לי, אבל אם מחר זה יפריע לי, אני אעשה עם זה משהו, אתחיל להתאמן, אשמור על תזונה. המעצבת של שמלת הכלה שלי אמרה לי, 'כל הבנות מרזות, רק את משמינה ממדידה למדידה'. אליאור לעומתי התחיל דיאטה. שיהיה לו בהצלחה".
נשמע שאת שלמה עם עצמך.
"לגמרי. החלום שלי זה שמישהי תגיד לי, 'אני לא אובססיבית לגוף שלי בזכותך', או 'אני מרגישה יותר בנוח בזכותך'. המילה שמנה היא בסדר, זו לא מילה גסה. כשמישהי אומרת לי 'תודה, בזכותך לבשתי בגד ים', מבחינתי זה הכל. אני תמיד אומרת: תעשו מה שבא לכן, אל תדפקו חשבון. אני לא דופקת חשבון לאף אחד, אמיתי".
את אוהבת את עצמך כמו שאת?
"אני חולה על עצמי כמו שאני. לצורך העניין, בואי נדבר שנייה על הציצי".
בואי נדבר על הציצי.
"לפני שש שנים רציתי לעשות שינוי. רציתי לשים מחשופים, הייתי ילדה בת 19 שחזרה בשאלה, אז עשיתי הגדלה והרמה. בשנת 2023 ראיתי פתאום ששד אחד גדול והשני קטן. במקביל, יום אחד פשוט קמתי עם כאבים. נבדקתי ואמרו לי שהכל בסדר, אבל הכאבים נמשכו ואחרי משהו כמו שמונה חודשים ראיתי שפטמה ימין שלי ממש מעוותת ונבהלתי. הלכתי לרופא, נבדקתי והוא אמר שיש גוף זר בשד ושצריך לעשות ביופסיה. עשיתי, וביומיים-שלושה עד שהגיעו התשובות, כבר החלטתי שיש לי סרטן השד. יש לי את זה במשפחה, זה תורשתי, מבחינתי גם לי יש ואני הולכת למות. כשהגיעו התשובות אמרו לי שצריך להוציא את השתלים, שזה לא סרטני, אבל שאלה גושים מהחומר של ההגדלה. החלטתי להוציא את השתלים גם כי הייתי חייבת וגם כי הם כבר לא היו יפים ופרופורציונליים. עברתי את הניתוח לפני שלושה חודשים, וזה אחד הדברים הכי טובים שעשיתי. זה משנה חיים, אני עפה על זה ברמות".
יש סיכון בלהוציא?
"אין שום סיכון, אבל כן צריך לעשות מעקב ולראות שחס וחלילה לא מתפשט משהו. אני רגילה להיות במעקב רפואי, בכיתה ה' היו לי כאבי ראש ממש חזקים, התאשפזתי, עשיתי MRI וראו שיש לי שני גושים במוח. כל שלוש שנים אני צריכה לעשות MRI כדי לראות שהם לא גדלים. אין מה לעשות עם זה, זה ממש מתחת למוח ואפשר להרגיש אותם, אבל טפו-טפו, הכל טוב".
לא בא לי להיות פליטת ריאליטי
למרות שרוב האירועים, ההשקות והפגישות מתקיימים במרכז, פינטו לא מתכוונת לעזוב את הצפון. היא מגיעה לאזור מספר פעמים בשבוע, ולדבריה, זו הדרך שלה לשמור על עצמה. "ככה אני לא נהיית עוד אחת. בצפון זה האיזון, זה החברים שלי מהבית, זה הרגליים על הקרקע. במרכז זה מין בלון שאני לא מתחברת אליו".
את מרגישה חלק מהתעשייה? יש לך חברות?
"מה זה חברות? כולן קולגות, לאף אחת אני לא מספרת את צרות חיי. יש לי כמה חברות טובות שהפכתי אותן לחלק ממני, אבל השאר? קולגות לכל דבר. פעם חשבתי שכולם חברים של כולם ושכולם חמודים. הייתי אומרת לאליאור, 'יא, תראה איזה חמודה, היא רוצה להיות חברה שלי, היא רוצה לשבת איתי לקפה'. לא הבנתי שאף אחד לא באמת רוצה לשבת איתי לקפה, פשוט רוצים להיות בסטורי שלי. לא הבנתי איך זה עובד".
ויש פרגון?
"לפעמים כן, לפעמים לא, אבל לרוב אני חושבת שלא. אני חושבת שבכל מקום זה ככה, לא רק בעולם הזה. התחרות הזאת קיימת גם במשרד עורכי דין, בחדר מורים, בכל מקום".
איך אליאור עם העבודה התובענית שלך והחשיפה?
"הוא אוהב את זה, הוא מתחבר לזה, אבל הוא גם עוזר לי לשלוט בזה. אני יכולה להמשיך עם הפלאפון עד שתיים בלילה, עד שאני הולכת לישון, והוא אומר לי, 'תעצרי'. אז אני מכבדת ועוצרת".
את כבר כמעט שנתיים בתעשייה. מה הצעד הבא מבחינתך?
"אני רוצה יותר, חד-משמעית. אני רוצה לצאת מהגבולות של טיקטוק ואינסטגרם, אני רוצה תוכנית משלי בטלוויזיה, אולי משהו שמלווה אותי כל היום, מראה מה אני עושה יותר לעומק".
יש משהו על הפרק?
"כן".
תוכנית ריאליטי?
"לא. פעם רציתי ממש להיכנס ל'האח הגדול', הייתי פעמיים באודישן ולא עברתי. בשנה שעברה הזמינו אותי ואמרתי לא".
למה?
"בניתי את הדרך שלי בעשר אצבעות לבד, בלי טלוויזיה ובלי אף אחד, אז מה, אכנס לריאליטי ואהפוך לאודיה פינטו פליטת הריאליטי? לא בא לי. חוץ מזה, אני יכולה ממש להרוס לעצמי. אני לא חושבת פעמיים לפני שיוצאות לי מילים מהפה, אני מאוד אימפולסיבית, כשאני כועסת אני יכולה להגיד משהו מאיים. לפני שנתיים חשבתי שזה יהיה ההישג של החיים שלי כי ממש רציתי שיכירו אותי, אבל היום כבר לא. כמעט התקבלתי ל'המירוץ למיליון', הלכתי לאודישן עם אליאור ואמרו לי שלא התקבלנו כי אליאור אדיש ולא קורא את הסיטואציה. אמרו לי שעם מישהו אחר זה היה יכול לעבוד, אז אמרתי להם סבבה, ביי".
ואליאור?
"זה לא הפריע לו, לא עניין אותו אם נתקבל או לא. הוא לא להוט להיות על המסך, אבל לי חשוב לצאת מהרשתות ולפגוש את העוקבות שלי פנים מול פנים. אני עושה אירוע בהוט סינמה לקראת סוף החודש ואפגוש בערך 300 עוקבות שלי. יהיו אוכל, אלכוהול, מתנות מכל המותגים שאני עובדת איתם, הפרשת חלה והופעה. מבחינתי זה צעד ראשון לצאת מהרשתות".
מה אבא שלך אומר על ההצלחה שלך ועל העובדה שאת עוזרת לו כלכלית?
"הוא תמיד אומר לי תודה, הוא ממש שמח למרות שזה לא נעים לו. פעם אחת יצא לי לשמוע את אמא שלי אומרת לו, 'באיזה עולם ילדה צריכה לכלכל את ההורים שלה?', אז אמרתי לה, 'תגידי, את לא מתביישת? מה אני, אישה זרה? אני הבת שלך, אני אתן לך גם את הכליה שלי'. מבחינתי זה ההישג שלי. לפני שאני אקנה לעצמי לאכול, קודם כל אני אדאג לאמא שלי. אני רוצה שיהיה לה טוב, שיהיה לה כל מה שבא לה במקרר ושיהיה לה מה שבא לה לקנות".
וכמה את מפנקת ומפצה את עצמך על מה שלא היה לך?
"אני מפצה את עצמי תמיד. אף פעם לא חסר לי משהו בבית, אני הולכת לסופר כמו חולת נפש. אני קונה את כל סוגי הקורנפלקס. אם אראה לך את מדף החטיפים שלי, את נבהלת. אני תמיד בלחץ שלא יחסר. את יודעת כמה שמפו אני קונה? מלא. טונות. גזר גמדי, לבבות דקל, בשר, דגים, כמו חולנית. כמויות. אני תמיד מפחדת שלא יהיה. הייתה לי ילדה בכיתה שהייתה מביאה שוגי ועושה איתי חצי-חצי, והיום את יודעת כמה שוגי אני קונה? אני קונה מלא שוגי. אליאור לעומתי מגיע מבית שלא היה חסר בו כלום והוא בהלם ממני. הוא אחראי על העתיד מבחינת חיסכון, הוא אחראי לכסף שלי. אני פחות מבינה בזה".
הוא עוזר לך להתנהל מבחינה כלכלית?
"כן, כי הוא יותר מחושב. עבור בן אדם שמגיע מכלום ופתאום יש לו, כסף זה דבר מפחיד. ממקום של מינוסים, כשכל החיים את דואגת איך לממן סתימה בשן, פתאום יש לך. אני לא רגילה לזה. מזל שיש לי את אליאור".
הוא מפרגן לך?
"הוא מפרגן אבל לפעמים קורה שהוא מתעצבן ואומר, 'למה את צריכה את כל הדברים האלה? יש לך כל כך הרבה'. לאט-לאט אני אלמד ואתאזן. זה דפוק, זה שריטה, פיצוי".
אליאור ופינטו יתחתנו בחודש אוגוסט וכבר קרוב לשנה שהיא מתכננת בעצמה את חתונת החלומות שלה. מה שהיא לא הייתה בטוחה שתוכל להרשות לעצמה בעבר, מתגשם בחודשים האחרונים, אבל היא מבהירה ששום חלק, מהשמלה ועד האולם, לא יהיה בשיתוף פעולה אלא במימון שלה.
חלמת שתוכלי לממן בעצמך חתונה כזאת?
"לא, עדיין הייתי שמחה לעזרה, אבל אני לא אקח כסף מההורים שלי. בואי, אני לא טחונה מהתחת, אני עושה כסף למחייתי. זה שאני עושה חינה ומממנת לבד בעצמי, אני מודה על זה. זו לא תהיה חתונת האלפיון העליון, אבל זו תהיה חתונה יפה ושמחה".
אימהות זה משהו שאת חושבת עליו?
"חד-משמעית. ביום של החתונה בעזרת ה' אמן".
כמה ילדים היית רוצה?
"כמה שיותר. אם יש לי כסף, כוחות ומקום לאחסן אותם? אמן".
צילום: זוהר שטרית | סטיילינג: שלי וייס | איפור ושיער: נוי חורי | ע.סטיילינג: ליאור בוחבוט | הפקה: טל פוליטי