הדבר שהיה הכי חשוב לשחר טבוך בפגישה שלנו, זה שנשב בבית קפה כשר. כשהאחד שקבענו להיפגש בו היה סגור, הוא עשה מאמצים עילאיים כדי למצוא אחד אחר קרוב מספיק. אחרי שכבר התיישבנו הוא הכריז שהוא חייב ללכת להתפלל מנחה. על ראשו בנדנה כתחליף לכיפה, את המכנסיים שלו מעטרות ציציות. "אני ממש אוהב את הדת", הוא מסביר, "זה הפך להיות הדבר המרכזי בחיי. זה לא משהו משני, אלא המשהו הראשי. בשנים האחרונות חזרתי בתשובה הרבה יותר, התחלתי לעשות שלוש תפילות ביום, אני לומד בישיבה פעם בשבוע, עושה שיעורי תורה עם הרב שלי, אני לפעמים עם בנדנה ולפעמים עם כיפה, תלוי במוד. הדת הצילה לי את החיים".
מה היא הצילה?
"בזכותה הבנתי שמהות החיים היא לא אני. הדת שינתה לי את הפרספקטיבה, אני קם כל יום ואומר תודה, איזה כיף שאני בכלל בחיים. לפני זה לא הערכתי את זה, הייתי עסוק בדברים הקטנים, 'זה אמר לי ככה' ו'ההיא פגעה בי ככה'. יאללה, אתה חי, יש לך אמא להתקשר אליה, יש לי בבית מישהו שאני אוהב. זכיתי".
בבית מחכה לך בן זוגך. איך זה מתיישב עם היותך הומוסקסואל?
"איש באמונתו יחיה, איך שאני רואה את זה, בורא עולם ברא אותי ואני ילד שלו בדיוק כמו אחרים. מה, אני פחות ילד שלו כי נולדתי גיי? אני חוזר בתשובה בדרך שלי, לאט-לאט. מה שאני יכול אני לוקח. אני לא שומר נגיעה אבל לקחתי הלכות שבת, הנחת תפילין ותפילות. אני לא בא לריב עם אף אחד, אם מישהו יגיד לי, 'אתה לא יכול להיות גיי ודתי', אני אגיד לו: 'תודה, אני אוהב אותך ואני מעריך את זה, כנראה ככה אתה חושב שהשם חושב'. אני נלחם בשיניים כדי להוכיח שאני יכול להיות גיי וילד של אלוהים, אני שר ורוקד עם ציציות, אני לומד בישיבה וכולם שם יודעים שאני גיי. גם הרב שלי יודע שאני גיי, הוא מכיר את בן הזוג שלי והוא מקבל אותי ככה. בבני ברק אני מרגיש טווס בקטע טוב, הם אוהבים אותי, אכפת להם יותר מזה שרקדתי 'השם יתברך' ודיברתי על השם וכמה שאני אוהב אותו".
אתה חושב שמתישהו יבוא יום והומוסקסואליות תהיה דבר מקובל בחברה הדתית?
"אני יכול רק לקוות. האם זה יהיה מקובל ברמת החתונה, שאפשר יהיה לחתן גבר וגבר? אני לא יודע להגיד, אבל טיפולי המרה הם משהו שכבר לא יקרה בעתיד, לדעתי. פעם מישהו כתב לי שהוא רוצה לעשות טיפולי המרה ושאל אותי איפה אפשר לעשות את זה, ואני בכלל חשבתי שהוא מדבר על המרת מטבע. ברגע שהבנתי, עשיתי לו שיחה מאוד ארוכה על כמה שהוא מדהים כמו שהוא וכמה השם אוהב אותו. לי אישית אף פעם לא הציעו".
אתה רוצה להגיד שכל העולם כזה אוטופי ומקבל, ואין תגובות הומופוביות?
"ברור שיש, וברור שזה נוגע בי. כואב לי שכותבים לי 'אתה עושה חילול השם', כי אני רק רוצה לקדש את שמו ברבים, אני רק רוצה לקרב לבבות. כן, יש לי אשמה בהמון רגעים על אורח החיים שלי. שואלים אותי, 'מה, לא מפריע לך שאתה גם הומו וגם דתי?', ואני אומר את האמת, ברור שלפעמים זה קשה, ברור שהייתי רוצה שהכל יהיה מושלם וקל ושאני לא אצטרך לחשוב על זה, אבל אני כל כך אוהב את הקדוש ברוך הוא, שזה יהיה בסדר. זה התיקון שלי".
אז כדי שזה יהיה מושלם וקל, אם הייתה גלולה שתפשט את זה, היית לוקח?
"בחיים לא. גם אם עכשיו היו אומרים לי, קח את זה ואת כל הכסף שבעולם, לא הייתי לוקח. זה התפקיד שלי בעולם, להראות לאנשים שגם אם הבן או הנכדה שלהם הומו, לסבית, טרנסג'נדר או וואטאבר, זה לא רלוונטי. השם אוהב אותם ויש להם השגחה, זה לא פסול. הם יכולים לשמור שבת ולאהוב את מי שהם רוצים, הם עדיין הילדים של הקדוש ברוך הוא, כמו כולם".
ברווזון מכוער בעולם של ברבורים
טבוך (26) התחיל את הקריירה שלו בגיל 13 כשהופיע בערוץ הילדים, אבל בניגוד לכוכבים-ילדים אחרים שהזניקו את הקריירה שלהם מיד, במקרה שלו עברו כמה שנים עד שהדלת נפתחה באמת. בשנת 2017 הוא ניסה את מזלו בעונה הרביעית של "הכוכב הבא לאירוויזיון", ולמרות פרגון מצדם של השופטים סטטיק וקרן פלס, המסך לא עלה. "אני ממש שמח שלא עברתי. בזכות זה למדתי להעריך את זה שבורא עולם אומר, 'אני אתן לך, חיים שלי, אבל תעשה השתדלות'. הייתי ילד חי בסרט שחשב שזה יקרה לו בשנייה".
יום למחרת האודישן שלא צלח הוא התקבל ללהקה צבאית, ואחרי השירות הצבאי הגיעה ההצעה לשחק בסדרה המוערכת של תאגיד השידור הישראלי, "שעת נעילה". בסדרה, שעוקבת אחרי מאורעות מלחמת יום כיפור, גילם טבוך את דמותו של חייל המודיעין הביישן אבינועם. "לא הבנתי מה זה אומר בכלל ואיך זה הולך להיראות. הרגשתי שאני, במידה 39, נכנס לנעל במידה 45. כולם שם היו הכי טובים, הכי מוכשרים, הכי יודעים איך להעביר את המסר על הגיבורים האלה, ואני רק ילד קטן. למזלי השחקנים שלצדי עבדו איתי ובורכתי במורים מדהימים".
יכול להיות שדווקא זה שלא התקבלת במשך שנים לכלום, בנה לך את הדרך?
"לגמרי, הבמאי אמר לי גם שהוא רצה מישהו אנונימי. ל'רוקדים עם כוכבים' נבחנתי 3 שנים, ואם הייתי מתקבל לפני זה, זה לא היה נראה ככה. המסר לא היה אותו מסר, ואני לא הייתי מספיק שלם עם עצמי. הכל בהשגחה".
ב"רוקדים", שתיכנס ביום רביעי לשלב השידורים החיים שבו הכוח עובר לקהל, עבר טבוך מתחתית הטבלה לצמרת כשקיבל ציון עגול ומושלם של 40 על ריקוד הפוקסטרוט. "זה היה מערער ומלחיץ, אבל אם לא היינו חווים איזשהו משבר, לא הייתי מעריך את הטעם המתוק של ההצלחה. כל ההערות שקיבלתי זה 'אנחנו רוצים לראות אותך נקי, די עם השטיקים', אז באתי בלי הבנדנה, בחליפה. כל החיים רציתי לרקוד, זה חלום להיות בדבר הזה. אני לא מאלה שאומרים, 'הציעו לי ואמרתי לא', להפך, אני רדפתי אחריהם כדי שייקחו אותי, ובשבילי זה אור. אני בפרויקט הזה עם אנשים מדהימים ועם רומי, שהיא פשוט הרקדנית הכי טובה שיש וכוריאוגרפית מדהימה. היא רואה אותי, היא לא מנסה לכפות עליי משהו שהוא לא אני. אני עובר בתוכנית חוויה מתקנת, בתור ילד עזבתי את הריקוד כי לא הצלחתי לעמוד בזה שאנשים צחקו עליי. כיף לקבל כזו אהבה, גם מהשופטים וגם מהחברים שלי שם".
מי יזכה?
"וואו, לא יודע, אני בעד כולם. אני גם הכי לא תחרותי, וזה עושה לי לפעמים הרגשה לא טובה. בחיים לא חוויתי את ההרגשה של להסתכל לצדדים, תמיד אמרתי שמה ששלי שלי והכל בהשגחה, אבל פתאום כשאתה בתחרות זה אחרת. ועדיין, אני מתפלל על כולם, לא בא לי חס וחלילה להתפלל שאני אצליח אבל שמישהו אחר לא, כי לכולם מגיע, כולם עובדים קשה".
אתה חושב שאתה יכול לזכות?
"אני רוצה לעשות את זה בשביל כל מי שאי-פעם הרגיש שהוא הברווזון המכוער בעולם של ברבורים, אבל מי שיעשה את זה, זה יהיה הדבר הנכון עבורו, ואני בטוח שמה שיהיה יהיה מדויק לי. אני אעשה את הכי טוב שאני יכול, אבל בסופו של דבר המסרים שלי הם הכי חשובים, אף אחד לא יזכור אם הייתי בפוינט או פלקס בריקוד, אבל יזכרו את הריקוד שעשיתי לשיר שלי, שהראה אהבה של גבר לגבר. זה אומץ טלוויזיוני מטורף ואני מסיר לפני ההפקה את הכובע".
באחד מהרגעים המרגשים ביותר עד כה עונה, רקד טבוך לצלילי "ליצן", שיר מקורי שכתב יחד עם בן זוגו, המפיק המוזיקלי אמיר אהרון. בסופו של הריקוד הצטרף רקדן גבר אליו ואל הרקדנית רומי נוף כדי להנכיח ולהחצין את האהבה בין שני גברים שעליה מדבר השיר.
איך היו התגובות מהקהל?
"היו טובות, ציפיתי לתגובות קשות, אבל דווקא לא ראו את זה ככה. גם בכנות, הייתה מלחמה במדינה, אז היו יותר פרופורציות, כאילו, למי אכפת שאתה רוקד עם גבר? אנשים פה חווים דברים הרבה יותר קשים. הבית של אמא של אמיר נפגע מטיל והיא מפונה, כל יום נהרג חייל, מה קשור שאני ארקוד עכשיו? אבל אז אני מקבל תגובות על כמה שאני משמח אנשים ואיך זה מוסיף אור בתקופה חשוכה כל כך, אז אני שמח".
אני ההומו הראשון שאבא שלי פגש
בגיל 14 התגרשו הוריו של טבוך ועברו להתגורר בנפרד, והוא ניצל את ההזדמנות כדי לצאת לפניהם מהארון. "ככה יכולתי לספר להם בנפרד וכל אחד קיבל את המקום שלו לחשוב ובאמת להיכנס לזה. לאבא שלי זה לקח קצת יותר זמן, הוא אמר לי, 'אני אוהב אותך כמו שאתה, אני פשוט צריך רגע'. בתור ילד לא הבנתי את זה, איזה אידיוט הייתי שרק חשבתי, 'למה אתה לא מקבל אותי ישר'. אנשים חיים בהשקפות שונות ממך כרגע ולא מכירים דברים, ההומו הראשון שהוא פגש זה אני. היום אבא שלי הוא החבר הכי טוב שלי".
מה אתה זוכר על ההבנה שלך את עצמך?
"גרתי במקום שמאוד ברור בו לאיזה כיוון צריך ללכת, הייתי צריך לצעוד ולא לרקוד. כשהייתי ילד הייתי מקשיב למוזיקת פופ בסתר, זו הייתה דמות שהסתרתי, מבחינתי הייתי בריטני ספירס מרמת גן. הייתי בחוג כדורגל והעיפו אותי ממנו כי רקדתי בשער. כשהייתי רואה רקדניות בטלוויזיה הייתי אומר לאמא שלי שהן רוקדות יפה ושגם אני רוצה, ונגד כל הסיכויים היא רשמה אותי לחוג ריקוד. זה אולי נשמע מובן מאליו, אבל היא ידעה שלא יהיה לי קל שם ועשתה את זה בכל זאת כי היא ראתה כמה זה בוער בי וכמה זה היה חלום מבחינתי".
שם הרגשת שייך?
"לא נשארתי שם הרבה, רקדתי עם הבנות בטקס בבית הספר ופשוט כולם לא הפסיקו לצחוק, אז המנהלת אמרה, 'עד שאתם לא תפסיקו לצחוק, אנחנו נעשה את זה שוב ושוב'. ככה עלינו שש פעמים".
איך הרגיש אותו ילד שצחקו עליו?
"זה היה כואב, אבל היום אני כבר מרגיש ביטחון עם איך שהשם ברא אותי, אני יודע מה הוא רוצה ממני ואני מרגיש שהוא הביא אותי לעולם כדי לעשות לאנשים כיף, להצחיק, לרגש. אני רק כלי, גם כשאני עושה את השירים שלי, המטרה הכללית היא לעשות כיף וטוב לאנשים. אם המטרה הייתה רק להצליח לא הייתי פה, כי אם אתה עושה משהו רק בשביל עצמך, אתה לא יכול לחיות".
כמה שנים אחר כך, איך קיבלו אותך כשיצאת מהארון?
"היה מקרה אחד שיצאתי עם חברות לפארק בגבעתיים ואז הגיעה חבורת בנים על אופניים חשמליים והתחילה לצחוק עליי. עם הצחוק לא היה לי אכפת, אבל אז הם לקחו אותי הצדה, הורידו אותי למטה, הצליפו לי בשפה עם חגורה ובעטו לי בפרצוף. אני יודע שזה יישמע הזייה, אבל אני שמח שזה קרה כי אני חושב שזה לימד אותי איך לעזור לילדים שחווים בריונות. אולי אם לא הייתי עובר את זה, לא הייתי יודע מה להגיד להם".
זה רגע טראומטי שאף ילד לא צריך לחוות, גם לא בשביל לעזור לאחרים.
"זה נכון, הם הלכו אחרי חצי דקה, אבל החוויה שחוויתי לא נעלמה. זה היה קשה, לא הלכתי לבית הספר כמה ימים אחר כך, לא מצאתי את עצמי. שחר הצבעוני לא חזר עד תקופה מסוימת, הוא הפך להיות שחור. לאט-לאט חזר הצבע וגם חזרתי לאהוב את עצמי".
בספיישל "חבר מביא חבר" ב"רוקדים" הזמנת את שורדת השואה חנה מרגלית. היא סיפרה על ההסתתרות הפיזית שלה בארון ואיך היא דמיינה את עצמה כפרפר צבעוני שפורש כנפיים. אני לא יכולה שלא להקביל זאת להסתתרות שלך, עד שפרשת כנפיים והפכת לפרפר בעצמך.
"בגלל זה חנה היא המודל לחיקוי שלי, היא אישה מדהימה שעברה את הדברים הכי קשים, אבל היא מדברת והמילים שלה מתוקות מדבש, אתה שומע בקול שלה תקווה שאפשר רק ללמוד ממנה".
היה לי הרבה יותר קשה להיות דתי בקהילה הגאה מאשר גיי עם דתיים
את בן זוגו בשנה וחצי האחרונות, אמיר אהרון (33), הכיר טבוך באולפן ההקלטות. "עבדנו על שיר והוא אמר לי 'זה יפה', וישר עניתי לו 'אתה יפה'. כשחזרתי הביתה שלחתי לו הודעה, התחלתי איתו בלי בושה. כתבתי לו שאני אשמח שניפגש, אבל הוא היה בזוגיות אז. נפרדנו כידידים ואמרתי לעצמי שאין מה לעשות, הכל בהשגחה. אחרי חצי שנה מיכאל בן דוד שלח לי הודעה, 'תקשיב, המפיק שלי ממש חמוד, דיברתי איתו עליך כי הוא עכשיו רווק טרי. תראה מה אתה חושב עליו, קוראים לו אמיר אהרון'. ישר אמרתי, 'אמא'לה, אני לא מאמין'. אלה רגעים של אמונה, שחררתי ואפשרתי לבורא עולם לזכות אותי כדי שמי שיהיה איתי ירצה להיות רק איתי. כתבתי לו שוב באותו רגע, נפגשנו ודיברנו במשך חמש שעות".
איך הוא עם הדת?
"הוא לא דתי אבל הוא ממש רוחני באופי שלו והוא מקבל את הדת באופן מהמם. הוא עושה איתי הדלקת נרות והבדלה, אנחנו עושים שיעורי תורה אצלנו בבית והוא מכיר את הרב שלי. בשבת הוא יהיה בנינטנדו ואני אתפלל, אבל כל אחד מכבד את השני".
הייתה לך העדפה לבן זוג דתי?
"הייתי בטוח שאצא עם מישהו דתי, כי כשיצאתי לדייטים הייתי מסתיר את הציציות, שלא ישפטו. היה לי הרבה יותר קשה להיות דתי בקהילה הגאה מאשר להיות גיי עם דתיים. אמיר מקבל אותי כמו שאני, לא הסתרתי ממנו כלום, הוא ראה את הציציות מהרגע הראשון, ידע שאני שומר שבת וראה אותי בכל תהליך ההתחזקות. הוא האור שלי, לא הייתי בטוח יותר במשהו בחיים שלי. אני בטוח שזהו, שזה הבן אדם שאני אהיה איתו. הוא לא מושלם אבל הוא משלים אותי, זה כמו למצוא את החלק הזה בפאזל שחיפשת מלא זמן. הוא שונה ממני, יש לנו דעות שונות על מוזיקה ולפעמים על החיים בכלל, אני פזרן והוא מאוד חסכן, אבל זה מדויק לי. השם זיכה אותי במלאך".
אתם כבר מדברים על ילדים?
"אני מגיל מאוד צעיר חוסך כדי להביא ילדים לעולם, כי זה משהו שאני יודע שאין לי אפשרות לעשות אחרת. כל סכום שהרווחתי מאז שהייתי בן 14 ועבדתי בארומה הלך למטרה הזאת, זה הדבר שעשיתי מהרגע שיצאתי מהארון. בגיל 20 הייתי צריך להוציא מהחיסכון של הילד כדי לעשות שירים וזה היה קשה, הבטחתי לאמא שלי שאני אעשה הכל כדי שזה יחזור. אני מאמין באמונה שלמה, בסייעתא דשמיא, שזה מה שיקרה. בחרתי להמר על המוזיקה, לקחתי סיכון ודברים עובדים, אבל אני עדיין לא קרוב. אני רוצה שכל שיר וקליפ שאני אוציא יהיה הכי טוב, וזה עולה ביוקר, אבל ברור לי שאלוהים יזכה אותי ועוד יהיה לי את הילד הזה".
לשמוע ישי ריבו ואחרי זה בריטני ספירס עושה לי טוב
בקרוב ייצא הסרט האחרון שצילם טבוך, "תהיה חזק", העוסק בסיפורם של שלושת החטופים אלון שמריז, יותם חיים וסאמר א-טלאלקה, שנהרגו בשוגג מירי צה"ל בזמן ניסיון הבריחה שלהם. טבוך מגלם את יותם חיים, מוזיקאי מוכשר בן 26 שהוא גם הכיר באופן אישי. "הייתי הולך עם הקעקועים שלו בבוקר וישן איתם בלילה כדי להתחבר לתפקיד, אבל קטונתי לעומת מה שהם עברו ועדיין עוברים שם. איך עדיין יש שם חטופים? זה כמו לעשות סרט על רעידת אדמה כשהאדמה עדיין רועדת. זה הזיה".
איך אתה מצליח להחזיק את האמונה לצד המקרים הקשים האלה? הרבה שואלים איפה אלוהים נמצא ברגעים כאלה, כמו 7 באוקטובר.
"רבי נחמן אומר, 'ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה, בוודאי גם שם נמצא השם יתברך'. גם ברגעים האלה, שאתה לא מבין למה משהו קורה, השם נמצא. קשה להאמין בזה, במיוחד בתקופה שלנו, אבל אם אני לא אאמין בזה, אני אפול. גם אני שואל למה הם עדיין לא חוזרים, חברים שלי גלי וזיוי ברמן שם, אין לי תשובות להכל, אבל מה שאני יכול להגיד הוא שמה שקרה ליותם היה לא לשווא. הכרתי את יותם ברשת, התחברנו כי שנינו מוזיקאים, רצינו להיפגש אבל לא הספקנו. אני חושב שמה שקרה לו הולך לחזק וגם כבר מחזק את כל עם ישראל, גם אמא שלו (איריס חיים – א"ו) אומרת את זה. יותם עבר לאורך השנים מצבים נפשיים לא פשוטים ובסוף איפה שהוא מצא את האריה שבו, זה דווקא שם. איזו זכות. אני אוהב אותו, הוא נקשר לחיי ברמה גבוהה".
מלבד הסרט, טבוך ממשיך לקדם את קריירת המוזיקה שלו והוציא לאחרונה את השיר "באטרפליי". השיר ממשיך את הקו של השירים הקודמים שלו עם קריצה ללהיטי הפופ של שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000, וגם שירים על דת ואמונה בתכנון. "עדיין אמשיך לשיר את השירים שלי, אבל זה ייתן לי עוד רובד. מבחינתי גם השירים שלי עכשיו הם שירי אמונה, כי אמונה היא מה שמחזק אותך, מרים אותך, גורם לך להאמין בעצמך. כשכתבתי את 'נאדי באדי', זה היה מרצון לגעת באנשים ולשמח אותם, לתת לך את ההרגשה שאת הכי יפה בעולם, דמיינתי בנות מתארגנות למסיבה ושומעות 'נאדי באדי'. כמו שיש מקום לשירים דתיים, גם לזה יש מקום. לשמוע ישי ריבו ואחרי זה את בריטני ספירס עושה לי טוב. אגב בריטני, אל תצחקי עליי, אבל חשבתי להציע לה דואט".
איתה למדנו שאי אפשר לדעת למה לצפות, לך על זה.
"עם מי את חושבת שאני צריך לעשות דואט?".
אם כבר אתה במחוות לשנות ה-90 וללהקות בנים, אז אני אומרת שחר טבוך והיי-פייב, זה מאסט.
"וואי, זה גאוני לעשות עם היי-פייב! אהבתי מאוד! לשיר הבא שלי אני צריך זמרת, וזה השיר הכי יפה שעשיתי בחיים. אני עדיין לא יודע מי תשיר איתי את הדואט הזה, ואם מישהי רואה את זה עכשיו, את מוזמנת לבוא ולהציע את עצמך. אני צריך מישהי צעירה יחסית, שיודעת אנגלית טוב".
מה עם עדן גולן?
"זו אופציה מעולה. עדן, אם את רואה את הכתבה, תדעי שהשיר הזה, אם את רוצה אותו, הוא שלך".
צילום: אלון שפרנסקי | סטיילינג: קים אליהו | איפור ושיער: קרן אדרי | הפקה: טל פוליטי ומור סטיקלרו