אושר בשתי ערכאות: צוואה שערכה אישה לטובת אחייניתה, הסוטה מצוואה קודמת ומשותפת עם בעלה – לפיה עיזבונם יחולק שווה בשווה לכל אחד מקרוביהם – תקוים ככתבה וכלשונה. שופטי המחוזי בתל אביב אישרו את החלטת בית המשפט למשפחה לקיים את צוואת האישה, שעה שצוואת בעלה קבעה מפורשות שהיא יכולה לעשות בעיזבון ככל העולה על רוחה אחרי מותו.
המנוחים, בני זוג חשוכי ילדים, ערכו במרץ 2010 צוואות משותפות. בצוואות נקבע שאחרי מות אחד מהם יועבר עיזבונו לשני, כאשר במידה שהוא לא יהיה בחיים – יחולק הרכוש חצי לאחייניתה של האישה וחצי לבתה של בת דודתו של הבעל.
כשנתיים לאחר עריכת הצוואות הלך הבעל לעולמו. חודשיים אחר כך, באוגוסט 2012, ערכה האלמנה הטרייה צוואה נוטריונית המשנה את חלוקת הירושה. בהתאם לאותה צוואה, הזוכה בדירת המגורים ותכולתה אחרי מותה תהיה אחייניתה בלבד, בעוד יתרת הרכוש תוענק לשתי הזוכות המקוריות שווה בשווה. במרץ 2017 האישה נפטרה.
ואולם קרובת המנוח סירבה להשלים עם נישולה מדירת המגורים. היא הגישה התנגדות לצוואה המאוחרת, בה טענה כי הצוואות שערכו בני הזוג הן הדדיות, ומשכך המנוחה לא הייתה רשאית לצוות מחדש את הרכוש מבלי להחזיר תחילה את החלק שירשה מבעלה. מנגד טענה אחיינית המנוחה שלא מדובר בצוואות הדדיות, כך שדודתה הייתה חופשייה לצוות כרצונה.
בדחותה את ההתנגדות לצוואה המאוחרת כתבה השופטת אסתר ז'יטניצקי רקובר כי בצוואות 2010 נכתב במפורש כי בן הזוג הנותר בחיים "יהיה רשאי לנהוג בעיזבון שירש ככל שיעלה על רוחו ולפי שיקול דעתו וראות עיניו, וכן שכל אחד רשאי בכל עת לשנות את הצוואה, להוסיף עליה, לגרוע ממנה או לבטלה כליל".
מכאן הערעור שהגישה קרובת המנוח למחוזי בדצמבר אשתקד.
"מי שיישאר הוא שיקבע"
לטענת המערערת, פסק הדין מנוגד לעקרון תום הלב ותוצאתו בלתי נסבלת. לשיטתה המנוחה רמסה את הסתמכות בעלה על צוואותיהם ההדדיות וסיכלה את רצונו במסגרת צוואתה החדשה. אחיינית המנוחה, לעומתה, טענה שפסק הדין נכון ואין להתערב בו.
השופט נפתלי שילה, שכתב את עיקר פסק הדין, קבע שאחיינית המנוחה צודקת בטענתה. "מצוואות 2010 שערכו המנוחים עולה שהם לא הגבילו את בן הזוג שיירש אותם בשום תנאי שהוא. בן הזוג שנותר בחיים לא הוגבל במה שייעשה ברכוש שקיבל בחייו, והוא גם לא הוגבל בעריכת צוואה", כתב.
בתוך כך ציין השופט כי מסקנת קודמתו לאשר את צוואת האישה, נשענה בין היתר על עדות עורך הדין שעשה את הצוואה, שלפיה המנוחים סירבו להצעתו להוריש חצי דירה לכל אחד מקרוביהם תוך מתן זכות מגורים לבן הזוג שיישאר בחיים. "הם פסלו את האפשרות הזאת מכל וכל", סיפר עורך הדין והדגיש: "אמרו לא: מי שיישאר הוא שייקבע, ולכן הוספתי שמי שנשאר יהיה רשאי לעשות כל דבר, ולהחליט על כל דבר כראות עיניו וכפי שימצא לנכון".
לפיכך השופט קבע שצדק בית המשפט למשפחה כשהורה לקיים את צוואתה המאוחרת של המנוחה. הוא הורה על דחיית הערעור תוך חיוב קרובת המנוח בהוצאות של 40,000 שקלים. סגן הנשיא שאול שוחט (אב"ד) והשופטת עינת רביד הסכימו לפסק הדין.
- ב"כ המערערת: עו"ד יהודית מייזלס
- ב"כ המשיבה: עו"ד חדוה וייס
עו"ד אסף לאור עוסק/ת ב- ירושות וצוואות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין. בהכנת הכתבה השתתפו צוות העורכים של אתר פסקדין
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין מובילים בישראל. הוא מכיל מידע כולל ומגוון בתחום המשפט. האתר מופעל באמצעות חברת "פסק דין אתרי משפט בע"מ". המידע מסופק לשירות ציבור הגולשים לשימוש פרטי ולא-מסחרי בלבד. האתר והמידע המופיע בו מוגנים על ידי חוקי זכויות יוצרים של מדינת ישראל, אמנות בינלאומיות וחוקי זכויות יוצרים של מדינות אחרות.