בית המשפט המחוזי בלוד קיבל לאחרונה תביעה שהגישה חולת דמנציה, באמצעות האפוטרופוסית שלה, לאכיפת עסקה לרכישת דירה עליה חתמו היא ובעלה המנוח לפני כחצי יובל. השופט מיכאל תמיר דחה את טענת ההגנה לפיה זיכרון הדברים אינו מחייב. הוא קבע שבכפוף לתשלום התמורה, תהא התובעת זכאית להירשם כבעלי הנכס.
הנתבעת היא בתו של הבעלים המקורי של הנכס נשוא התביעה, ברחוב ז'בוטינסקי שבנתניה. ב-1997 הוא נתן לבן-דודו ייפוי כוח להשכיר או למכור את הדירה, ואכן עוד באותה השנה היא הושכרה לתובעת ובעלה המנוח. חוזה השכירות כלל אופציה לרכישת הדירה, אותה הפעילו בני הזוג בשנת 2000. הם חתמו עם מיופה הכוח על זכרון דברים לקניית הנכס תמורת 821 אלף שקל, מתוכם 450 אלף שולמו במזומן. סוכם שהיתרה, בסך 371 אלף שקל, תשולם תוך חודשיים באמצעות משכנתה.
אלא ש-26 ימים לאחר חתימת זיכרון הדברים הלך בעל הדירה לעולמו, ויורשותיו - אשתו, שבינתיים מתה, ובתו הנתבעת - נמנעו במשך שנים מלהשלים את העסקה: לטענת הרוכשת הן לא יידעו אותה ואת בעלה על פטירת המוכר, השתהו בהוצאת צו ירושה אחריו, ופעלו להאריך את השכירות עד לסוף 2003 באמצעות מיופה הכוח, שנה בה הוא נפטר בעצמו.
לטענת התובעת, ששכלה את בנה בפיגוע, רק בשנת 2019 - כמעט שני עשורים לאחר חתימת זיכרון הדברים - הגישה בתו של המנוח בחוסר תום לב תביעת פינוי נגדה. מכאן תביעת הנגד שהיא הגישה לבית המשפט בספטמבר 2020, לאכיפת עסקת המכר.
בתגובה טענה בת המוכר כי זיכרון הדברים שנחתם בתחילת המילניום אינו מחייב אותה. יתרה מכך, התביעה לוקה בשיהוי מאחר שהוגשה שני עשורים לאחר היווצרות העילה. הנתבעת הוסיפה שהיו לרוכשת אינספור הזדמנויות לשלם את יתרת התמורה, אלא שהיא נמנעה מכך. עוד טענה שדווקא עורכת הדין מטעם הקונים, בתם, היא זו שלא פעלה כראוי על מנת לממש את העסקה לאחר מות אביה.
נעלמו
השופט תמיר קיבל את גרסת הרוכשת ובתה, וקבע כי זיכרון הדברים נחתם כדין, באמצעות ייפוי כוח תקף, כאשר הקונים עמדו בתנאיו הראשוניים ושילמו מקדמה. נקבע כי מיופה הכוח של המוכר, בן-דודו, היה מוסמך לחתום על העסקה, וכי בתו ואלמנתו של בעל הדירה לא עשו דבר כדי להשלימה.
בהקשר לכך כתב השופט שהתובעת ובעלה המנוח "היו מעוניינים להשלים את העסקה, אך הנתבעות לא יצרו עימם קשר במשך זמן רב", וזאת למעט פנייה בשנת 2009 שלא באמת הביעה נכונות להידבר על העסקה. צוין אומנם כי בשנים הרבות שחלפו מאז חתימת זיכרון הדברים לא נקטו הרוכשים בהליכים כלשהם נגד אלמנת ובת המוכר, ואולם הודגש מנגד כי גם האחרונות נמנעו מכך.
החלטת השופט בסופו של יום הייתה כי חרף השנים הרבות שעברו, זיכרון הדברים עודנו תקף מבחינה משפטית ומחייב את הצדדים. הוא הורה על השלמת העסקה באופן הבא: הרוכשת תשלם את יתרת התמורה בסך 371 אלף שקל, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מספטמבר 2000 ועד למועד פסק הדין, וזאת בקיזוז דמי שכירות שחויבה לשלם במסגרת תביעת הפינוי שהוגשה נגדה, בסך 5,500 שקל לחודש החל מספטמבר 2020.
בכפוף לביצוע התשלום, קבע השופט, יהיו התובעת ויורשי בעלה זכאים להירשם כבעלים על הדירה בחלקים שווים. ככל שתגיש צו ירושה או קיום צוואה שלפיו היא היורשת היחידה של בעלה - נקבע שהתובעת תוכל להירשם כבעלים על מלוא הדירה.
לחובת הנתבעת נפסקו הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 93,500 שקל.
עו"ד סמיר חורי עוסק/ת ב- מקרקעין ונדל"ן
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין. בהכנת הכתבה השתתפו צוות העורכים של אתר פסקדין
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין מובילים בישראל. הוא מכיל מידע כולל ומגוון בתחום המשפט. האתר מופעל באמצעות חברת "פסק דין אתרי משפט בע"מ". המידע מסופק לשירות ציבור הגולשים לשימוש פרטי ולא-מסחרי בלבד. האתר והמידע המופיע בו מוגנים על ידי חוקי זכויות יוצרים של מדינת ישראל, אמנות בינלאומיות וחוקי זכויות יוצרים של מדינות אחרות.